הנאשמים מואשמים כי ביצעו בצוותא פעולות ברכוש, וּמסרו מידע כוזב במטרה שלא יהיה דיווח או כדי לגרום לדיווח לא נכון, וּבכך עברו עבירות לפי סעיפים 3(ב) ו-7 לחוק איסור הלבנת הון, עבירות לפי צו איסור הלבנת הון (חובת זיהוי, דיווח וניהול רישומים של תאגידים בנקאיים), התשס"א-2001, ועבירה לפי סעיף 29 לחוק העונשין.
נאשמת 1 עובדת בסניף בנק הפועלים ברח' הירקון (להלן:"הסניף") וּמשמשת כמנהלת הדסק הצרפתי בסניף; נאשם 2 משמש כמנהל קשרי לקוחות, וכן ּכמנהל קשרי לקוחות בדֶּסק צרפת בסניף; נאשם 3, אזרח ותושב צרפת, הוא לקוֹח של הסניף; נאשמת 4, אשתו של נאשם 3, הינה אזרחית ותושבת צרפת; נאשמת 5 היא חברה אשר התאגדה בפנמה, ואין לה פעילות בישראל או בחו"ל. נאשמת 4 רשומה כבעלת השליטה בנאשמת 5. נאשם 3 הוא בעל השליטה בפועל בחברה.
הנאשם 3 פתח בסניף חשבון בשם "'טרילקס'", ונרשם בו כבעל החשבון, ונאשמת 4 נרשמה כמיופת כוח. החשבון נפתח ברישום חסר של פרטים מהותיים, המתחייבים על-פי הצו הבנקאי.
במשך כשנה וחצי העביר נאשם 3 לחשבון 'טרילקס' כ-6 מיליון יורו, מתוכם הועברו 3 מיליון יורו בחמשׁ העברות מבנק הפועלים בלוקסמבורג, מלקוחות אנונימיים.
בפגישה בין נאשמים 3 ו-4 לנאשמת 1 בסניף, פתחה הנאשמת 4, בהתאם להוראות הנאשם 3, חשבון נוסף בשם "רנקו", על-שם הנאשמת 5. לצורך פתיחת החשבון מסרה הנאשמת 4 דרכון ורשיון נהיגה כמסמכי זיהוי, נרשמה במסמכי הבנק בשם נעוריה ולא בשמה הנוכחי, וכמספר תעודת-זהות נרשם מספר רישיון‑הנהיגה שלה ולא מספר הדרכון. הנאשמת 4 נרשמה כמוּרשׁית-חתימה בלעדית בחשבון 'רנקו' וּכבעלת השליטה בנאשמת 5, וחתמה על כל המסמכים בשם נעוריה.
עוד באותו יום הועברו מחשבון 'טרילקס' לחשבון 'רנקו' כל הכספים בסך של 6 מיליון יורו. עם ביצוע ההעברה נסגר חשבון 'טרילקס' דה-פקטו ונותר מאוּפּס, וחשבון 'רנקו' נותר החשבון הפעיל.
הנאשמת 1 ייעצה לנאשם 3 לבצע את העברת הכספים האמורה לא בדרך של העברה בנקאית רגילה, כי אם תוך שימוש בשתי המחאות בנקאיות, וזאת במטרה שלא לעורר חשד וּלהסוות את הקשר שבין נאשם 3 לבין חשבון 'רנקו', וכך נעשה.
כך, למרות שנאשם 3 היה בעל השליטה והנהנה בפועל בחשבון 'רנקו',ֹ לא נקשר שמו לחשבון 'רנקו', ונאשמת 1 לא נתנה הצהרה בנדון כנדרש על‑פי הצו הבנקאי.
הנאשמים כופרים באישומים המיוחסים להם, וטוענים טענות מקדימות, שעיקרן:
העובדות המתוארות בכתב-האישום אינן מהוות עבירה-טענה לפי סעיף 149(4) ל
חסד"פ.
הגנה מן הצדק- טענה לפי סעיף 149(10) ל
חסד"פ.
מנגד טוענת המדינה כי הנאשמים נושאים באחריות משותפת לביצוע בצוותא של פעולות ברכוש, וּמסירת מידע כוזב במטרה שלא יהיה דיווח או כדי לגרום לדיווח לא נכון.
בית המשפט קובע –
יש לדחות את הטענות המקדמיות בשלב זה, אך ראוי שהצדדים ישקלו את הדברים בכובד ראש, וביהמ"ש שומר לעצמו את הזכות לשוב ולדון בטענות אלה בשלב שמיעת הראיות.
חלק בלתי נפרד מרכיבי העבירה שבסעיף 3(ב) הוא הליך נפשי של פעולה פלילית מכוּונת וּמודעת במטרה למנוע או לשבש את הדיווח, אשר בלעדיו לא ניתן יהיה להרשיע בעבירה על‑פי סעיף זה. אין די בהוֹכחת העובדות הנטענות בכתב-האישום, אם לא תוכח, מעבר לכל ספק סביר, גם כוונה פלילית העומדת ביסודם.
אם יוכיחו הנאשמים 1 ו-2 כי פעלו בתום-לב במטרה לאפשר ללקוחות הבנק להפקיד כספים בחשבון הבנק, וכי פעלו על-פי אמוֹת-מידה מקצועיות וּבהתאם להנחיות הבנק כפי שאלה הועברו אליהם, מבלי שהייתה כוונה פלילית במעשיהם ומבלי שצמחה להם כל טובת-הנאה לאור הייעוץ המקצועי שנתנו בתוקף תפקידם – הרי שגם אם תוּכח מערכת העוּבדות לה טוענת המאשימה, לא ניתן יהיה להרשיעם בקלות.
לעניין הטענה כי עוּבדות כתב-האישום אינן מהוות עבירה – קביעת האיסור על עשיית פעולות למניעת הדיווח ושיבושו הינה האמצעי להגשמת מטרת החוק, לכידת מלביני הון. הדיווח מהווה את השלב הראשון בדרך לפיקוח, והוא חלק חיוני וּמהותי במלחמה בהלבנת הון. מאחר וּמרבית הפעולות האסורות מבוצעות באמצעות המערכת הפיננסית,
חוק איסור הלבנת הון קבע משטר דיווחים החל על נותני שירותים פיננסיים, תוך הכרה בחשיבות שקיפות פעילותם. יש להבחין בין חובת הדיווח של התאגיד הבנקאי (
סעיף 7 לחוק) לבין העבירה ב
סעיף 3(ב) לחוק, של מי שעושה מעשה כדי שלא יהיה דיווח או במטרה לגרום לדיווח לא נכון. על פקידי הבנק חלה חובת הדיווח שב
סעיף 3(ב) לחוק. לעניין זה אין כל הבדל בין נותני שירותי המטבע לבין פקידי הבנק. הסרת האחריות מפקידי הבנק, תוביל בהכרח לאי-עמידת התאגיד הבנקאי בחובת הדיווח המוטלת עליו, ותרוקן את הסעיף והחוק מתוכן.
לעניין טענת ההגנה מן הצדק (אכיפה בררנית) של נאשמים 1 ו-2 – בשל העובדה שהתביעה לא העמידה לדין לקוחות של הבנק שפעלו בצורה דומה והסתפקה בחילוט אזרחי, לא ניתן להכריע בעניין זה טרם שלב העדויות. על התביעה מוטל להוכיח כי לא נעשתה אכיפה בררנית וכי כתבי-אישום הוגשו כנגד כל המעורבים שניתן להאשימם וּלנהל נגדם הליכים.
לעניין טענת ההגנה מן הצדק (הסתמכות) של הנאשמים 3-5 – לפיה הם פנו לייעוץ מקצועי לנאשמים 1 ו-2, יש לבחון האם נאשמים 1 ו-2 ברי-סמכא למתן ייעוץ מקצועי בעניין, האם נאשמים 1 ו-2 נתנו ייעוץ מקצועי ספציפי לעניין חוק איסור הלבנת הון והאם הייעוץ ניתן בהתבסס על התשתית העובדתית הרלוונטית במלואה; כן יש לבחון האם הנאשמים פעלו בהתאם לייעוץ שקיבלו והסתמכו עליו בתום לב והאם ההסתמכות, כּכל שהייתה, הביאה לטעות במצב המשפטי. לשם כך על ביהמ"ש לשמוע את מכלול הראיות והעדויות.
