בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בבית שמש מיום 7.10.10, בגדרו התקבל ערעור על החלטת המבקשת להטיל על המשיבה עיצום כספי בסך 200,000 ₪ והעיצום בוטל.
המשיבה, אלעד המרות בע"מ, הינה נותנת שירותי מטבע ורשומה במרשם נותני שירותי מטבע. מחלקת ביקורת ואכיפה של יחידת נותני שירותי מטבע במשרד האוצר ערכה ביקורת במשרדיה ועל יסוד ממצאי דו"ח הביקורת, ולאחר שנשמעו טיעוני המשיבה, החליטה ביום 11.1.09 המבקשת, הוועדה להטלת עיצום כספי שבמשרד האוצר, להטיל על המשיבה עיצום כספי בסך 200,000 ₪. בהחלטת הוועדה נקבע, כי המשיבה הפרה הוראות הקבועות בחוק וב
צו איסור הלבנת הון (חובות זיהוי, דיווח וניהול רישומים של נותני שירותי מטבע), התשס"ב-20022. על החלטה זו הוגש ערעור בזכות לבית משפט השלום בבית שמש, בהתאם לקבוע בסעיף 20(א) לחוק.
לא הייתה מחלוקת בין הצדדים על כך שאחד מחברי הוועדה היה יואב צבר, מנהל אגף ביחידת נותני שירותי מטבע במשרד האוצר, ואף לא הייתה מחלוקת על כך שהוא נטל חלק בביקורת שנערכה במשרדי המשיבה. על בסיס עובדה זו, בית משפט קמא קיבל את הערעור וקבע שמצב זה יצר אצל צבר ניגוד עניינים, עורר חשש שיש לו דעה מוקדמת ופגע בעיקרון השוויון.
בית משפט קמא קבע, כי קושי זה מתעורר כאשר מדובר בפעולה של גוף מנהלי ובמיוחד ביחס לפעולתה של הוועדה, אשר יש לה סמכויות מעין שיפוטיות. מסקנתו הייתה כי צבר, שהיה מעורב בהליכי הביקורת, לא היה רשאי למלא גם תפקיד של חבר ועדה לגבי אותו עניין. על יסוד קביעות אלה, בוטלה החלטת הוועדה ובוטל אף העיצום הכספי שהוטל. עם זאת, בית המשפט דחה את טענות המשיבה לגופו של עניין ביחס לתוכן החלטת הוועדה, וכן אף טענות אחרות שהועלו באשר לאופן ניהול ההליך בפני הוועדה.
טענות הצדדים:
טענות המבקשת
- בקשת רשות הערעור הוגשה לפי סעיף 20(ה) לחוק ונטען שהוועדה איננה גוף מעין שיפוטי אלא מינהלי, ולכן הביקורת על החלטותיה צריכה להיעשות לפי אמות מידה מינהליות.
- החלטתה של הוועדה הינה החלטה שבמומחיות, כי היא סבירה, מידתית, מאוזנת ונסמכת על תשתית עובדתית ושיקולים מקצועיים ענייניים. על החלטת הוועדה חלה חזקת התקינות המנהלית, חזקה אשר זו לא נסתרה בידי המשיבה.
- נטען שמכיוון שצבר רק פיקח על תהליך הביקורת שהתבצע במשרדי המשיבה, אך לא נטל חלק פעיל ופרטני בריכוז נתוני הביקורת, אין יסוד לקביעה בדבר ניגוד עניינים שבו היה נתון. לעניין זה מדגישה המבקשת, כי הן הוועדה והן גופי הביקורת שפעלו מטעם משרד האוצר הינם גופים מינהליים, ודינם כדין כל גוף מינהלי המוסמך לפקח, לחקור, לדון ולהחליט בתחום עליו הוא מופקד.
- נטען כי ניגוד העניינים לא הוכח בפני בית משפט קמא, וכי ממילא אין כל יסוד לחשש, הואיל ובוועדה ישבו שלושה חברים והחלטתה התקבלה פה-אחד.
בית המשפט ציין, כי לאחר שעיין בבקשה הוא הורה למשיבה להשיב לה ובתשובתה להתייחס לכך שלכאורה עולה מתוך הוראות החוק שהגוף האמון על עריכת הביקורת אחר פעילות נותן שירותי מטבע נוטל חלק בעבודת הוועדה להטלת עיצום כספי, ואף לפי הוראות החוק נראה שנציגי הגוף המבקר מהווים רוב מבין חברי הוועדה.
טענות המשיבה
1. המשיבה הסכימה לכך שאמנם מתוך הוראות החוק לא משתמע איסור על כך שהגורם
החוקר יהיה חבר בוועדה, אך כללי המשפט המנהלי מחייבים את מי שנושא במשרה מנהלית להימנע מלהיכנס למצבים שבהם הוא עלול להימצא במצב של ניגוד עניינים.
לדבריה, החוק והתקנות שהותקנו על פיו לא פוסלים עקרונות כלליים של המשפט הציבורי, החלים על הוועדה כגוף המפעיל סמכות מנהלית.
המשיבה הפנתה לב"ש (שלום רמלה) 5080/08 עוויסאת נ' מדינת ישראל מיום 16.09.088, שם התקבל ערעור כנגד החלטת הוועדה להטלת עיצום כספי של אגף המכס והמע"מ, אשר פועלת מכוח החוק, ונקבע שמצב שבו יו"ר הוועדה נטל חלק בהליכים שקדמו להחלטת הוועדה אינו מצב תקין. בית המשפט קבע בעניין זה, כי חייבת להתקיים הפרדה ברורה בין הגורמים המבצעים לבין הגורם המכהן כטריבונל מנהלי המקבל בסופו של דבר את ההחלטה בעניינו של האזרח, הן בשל החשש מפני הטיית שיקול הדעת של מי שהיה מעורב בהליכים הקודמים והן משיקולי מראית פני הצדק.
2. נטען שמכיוון שבעיית ניגוד העניינים הינה בעיה קיימת, בין אם הוועדה תסווג כגוף שיפוטי ובין אם תסווג כגוף מנהלי, אין כל תוחלת בדיון בסיווג סמכותה של הוועדה.
3. שיקולי צדק והגינות צריכים להוביל לדחיית הבקשה, מכיוון שהביקורת התייחסה לפעילותה של המבקשת בשנים 2002-2007 והתמשכות ההליכים בעניינה גורמת לה עינוי דין ופוגעת בפעילותה.
טענות נוספות של המבקשת
- צוין שניגוד העניינים הנטען מובנה לתוך הוראות החוק, שהן אלה שקובעות שהממונה הוא הגורם אשר מרכז את ממצאי הביקורת ומגיש אותם לוועדה, שהוא זה שעומד בראשה וממנה חבר נוסף בה.
- בהתייחס לפסק הדין בעניין עוויסאת נטען, כי דובר שם בהטלת עיצום כספי בשל הפרת חובת דיווח בעת הכניסה לישראל, ובמצב זה כאשר מוטל עיצום כספי לא מוגש כתב אישום. הטלת העיצום הינה במקום נקיטה בהליך פלילי ולכן החשיבות המיוחדת של עצם ההחלטה בדבר הטלת העיצום, וזאת בשונה מהמקרה הנדון.
כמו כן נטען, כי מורכבות הטיפול בהפרת חובת דיווח בעת הכניסה לישראל פחותה בהרבה ממורכבות בחינת הפרות של נותני שירותי מטבע, שהם מוסדות פיננסיים הנתונים לרגולציה על פעילותם.
עוד צוין שכאשר מדובר בהפרות של נותני שירותי מטבע, הליך ריכוז הנתונים וכן איסוף החומר וניתוחו דורש זמן ומומחיות רבה, ומכאן הנחיצות במעורבותו של גורם מקצועי שעסק בביקורת בעבודת הוועדה, ויש בכך כדי לתרום להבנת ממצאי הביקורת, ניתוחם והסקת המסקנות.
- נטען שככל שלא תינתן רשות ערעור ופסק הדין יוותר על כנו, שמורה זכותה של המבקשת להביא את עניינה של המשיבה לדיון בפני הרכב חדש של הוועדה, אשר תשמע את טענותיה מחדש ביחס להפרות ותיתן החלטה חדשה.
בית המשפט, אשר החליט לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, קובע –
- החוק מבחין בין שלב הפיקוח והביקורת, לבין שלב העיצום הכספי. סעיף 11ב' לחוק קובע, כי שר האוצר ימנה מבין עובדי משרדו רשם של נותני שירותי מטבע וכי "הרשם יפקח על נותני שירותי מטבע לפי חוק זה". הרשם של נותני שירותי מטבע מוגדר בסעיף 11יג(6) לחוק "הממונה". סעיף 11יד(א)(1) לחוק קובע כי "לשם פיקוח על ביצוע הוראות חוק זה ימנה הממונה מפקחים". סעיף 13(ב) לחוק קובע שהממונה יהיה יושב ראש הוועדה להטלת עיצום כספי וכי חברים נוספים בה יהיו עובד שמינה הממונה מבין עובדי משרדו וכן משפטן שמינה שר המשפטים מבין עובדי משרדו.
מכאן עולה, כי החוק מבחין בין הגוף האמון על הפיקוח והביקורת לבין הגוף האמון על קבלת החלטה בדבר הטלת העיצום הכספי, אך מהחוק העולה שאין מדובר בגופים נפרדים אלא בכאלה שעבודתם שלובה: בסמכות הממונה לפקח על נותני השירותים, ופיקוח זה נעשה באמצעות מינוי מפקחים ובנוסף לכך הממונה עומד בראשה של הוועדה וחבר נוסף בה הוא נציגו של הממונה.
- נקודת המוצא הינה, כי נציגי הגוף המבקר את פעילותם של נותני שירותי המטבע מהווים את הרוב מבין חברי הוועדה להטלת עיצום כספי. מכאן ניתן ללמוד שעבודת הגוף המבקר היא נדבך עיקרי בהחלטת הוועדה, והדברים אף מתיישבים עם העמדה שהביעה המבקשת, שלפיה נחוצה מעורבות של גורם מקצועי בעבודת הוועדה, שכן יש בכך כדי לתרום להבנת ממצאי הביקורת, לניתוחם ולהסקת מסקנות על יסוד הממצאים. השופטת ציינה בעניין זה בפסקאות 9-10:
"…שאלה היא האם משמעתו של הסדר זה הינה כי מתחייבת מכך זהות פרסונלית בין עורכי הביקורת ביחס לנותן שירותי מטבע מסויים לבין הנציגים היושבים בוועדה הדנה בעניינו; האם ההסדר החוקי אדיש לזהות פרסונלית כזו; או שמא יש מניעה – שמקורה בכללי המשפט המינהלי בדבר איסור על הימצאות במצב של ניגוד עניינים – כי תתקיים זהות פרסונאלית בין עורכי הביקורת לבין חברי הוועדה להטלת עיצום כספי. בעניינינו, קבע בית משפט קמא, כעניין שבעובדה, שמר צבר נטל חלק משמעותי בהליך הביקורת. לא מצאתי כי קיים בסיס משפטי המצדיק התערבות של ערכאת הערעור בממצא עובדתי זה. בית משפט קמא סבר, כי במעורבות זו יש כדי להקים חשש לניגוד עניינים מצידו, המצדיק את פסילתו מלכהן כחבר בוועדה באותו עניין. להשקפתו, כיוון שסמכויות הוועדה הן סמכויות מעין-שיפוטיות, לא רשאי מי שהיה מעורב בהליכי הביקורת למלא גם תפקיד של חבר ועדה באותו עניין".
- הכלל בדבר איסור על ניגוד עניינים קובע, כי אסור לעובד ציבור להימצא במצב שבו קיימת אפשרות ממשית של ניגוד עניינים. משמעות של ניגוד היא זיקה של עובד הציבור לעניין המסור לטיפולו, או קיומה של דעה מוקדמת מגובשת מצידו ביחס לנושא הדיון. השופטת אזכרה בעניין זה את ספרה של פרופ' ברק ארז ("משפטי מנהלי") וציינה שהכלל בדבר איסור על ניגוד עניינים, שנמנה עם כללי הצדק הטבעי, הפך לעקרון יסוד במשפטנו ותחולתו אינה מותנית בקיום הוראה סטטוטורית מפורשת.
- נקבע שתכלית האיסור על ניגוד עניינים במשפט המנהלי הינה כפולה: ראשית, עובד הציבור חב חובת אמון לציבור בעת מילוי תפקידו, והוא נדרש לפעול בהגינות ובתום לב בהתאם לכללי הצדק הטבעי. שנית, קיום ניגוד עניינים או חשש לניגוד כזה במילוי תפקיד ציבורי עלולים לפגוע באמון הציבור ברשויות הציבוריות, אמון שהינו חיוני לתפקודן התקין.
- הבחינה לקיומו של ניגוד עניינים מוסדי הינה "אפשרות ממשית של ניגוד עניינים" או "חשש ממשי לניגוד עניינים". הבחינה היא אובייקטיבית – האם האדם הסביר, הבקיא בנתוני העניין, היה רואה בקיום התפקיד הציבורי על ידי עובד ציבור פלוני משום מילוי תפקיד ללא משוא פנים, זאת על אף תפקידו או עניינו האחר, או שמא ניסיון החיים מצביע שבנתונים כאלה הוא לא יוכל למלא את התפקיד בלא קיום חשש לשיקולים זרים.
- השופטת קבעה בפסקאות 14 – 17:
"מן הכלל אל הפרט: תפקידה של הוועדה להטלת עיצום כספי הוא לבחון את ממצאי ומסקנות דו"ח הביקורת ואת טענות המפר לכאורה; הוועדה מוסמכת לדרוש חומר נוסף, ביוזמתה או לפי בקשת המפר לכאורה; על הוועדה לנמק את החלטתה להטיל עיצום כספי ועליה להתחשב בנסיבות העניין בעת קביעת שיעורו (ראו: תקנות איסור הלבנת הון (עיצום כספי), התשס"ב-20011; להלן – תקנות עיצום כספי). מכאן, שבעבודתה בוחנת הוועדה את ממצאי הביקורת ומחליטה האם הם אכן מצדיקים הטלת עיצום כספי, תוך ראייה רחבה של המקרה ונסיבותיו. למעשה, עורך דו"ח הביקורת הוא גורם הממליץ בפני הוועדה להטיל עיצום כספי, אך המלצה זו הינה אך חלק – חלק חשוב ומרכזי אך לא בלעדי – מתוך מכלול השיקולים והנתונים המנחים את הוועדה בעת שהיא מקבלת את החלטתה. בענייננו, הגיע מר צבר במסגרת תפקידו כמפקח על הליך הביקורת לכלל מסקנה, כי יש מקום לבקש מהוועדה להטיל על המשיבה עיצום כספי. מר צבר היה גם חבר בוועדה. במסגרת בתפקידו זה היה עליו לנקוט עמדה ולהסיק מסקנות על יסוד ממצאי הביקורת, טיעוני המשיבה ונסיבות העניין, באשר לשאלה האם המשיבה הפרה את הוראות חוק איסור הלבנת הון; האם הפרה זו מחייבת הטלת עיצום כספי; ומה שיעורו של העיצום שיוטל. נמצא, כי במסגרת תפקידו של מר צבר כחבר הוועדה, היה על מר צבר לנקוט עמדה כלפי המלצותיו הוא כגורם אשר היה שותף להכנת דו"ח הביקורת. נראה כי האפשרות הממשית לקיומו של ניגוד עניינים במצב כזה בולטת לעין. קשה להלום מצב שבו אותו אדם שהמליץ לוועדה להטיל עיצום כספי על נותן שירותי מטבע וכבר גיבש עמדתו ביחס למושא הביקורת במסגרת זו, הוא זה שגם יחליט אם לקבל את ההמלצה ולהטיל עיצום כספי, אם לאו. ברי, כי הרצון הטבעי להצדיק את הממצאים והמסקנות שבדו"ח הביקורת שהם פרי עמל מוקדם עלול להטות את דעתו של חבר הוועדה שהיה שותף להליך הביקורת. נאמנותו של חבר בוועדה מחייבת אותו לראות לנגד עיניו את מכלול הנתונים שהובאו בפני הוועדה. החבר מוגבל ביכולתו לעשות לעשות כן כאשר החלטת הוועדה מתיחסת להמלצותיו הוא. לא רק עבודתה של הוועדה נפגעת בשל כך, אלא אמון הציבור מתערער, שכן קשה לתת אמון בכך שעמדתו והסבריו של מושא הביקורת יכולים להישמע בלב פתוח ובנפש חפצה, שעה שהחלטת הוועדה מנוסחת גם בידי אותו אדם שהמליץ לוועדה להטיל עיצום כספי (ראו: עניין סיעת הליכוד, ע' 571; רע"א 5258/90 קצין התגמולים אינגבר, פ"ד מה(3) 593, 596-597 (1991)). קושי נוסף שטמון בקיומה של זהות פרסונאלית בין מי שהיה שותף להליך הביקורת לבין מי שהוא חבר בוועדה קשור לטיב המידע שאליו נחשף מי שלקח חלק בהליך הביקורת. יתכן שבמסגרת פעולת הביקורת נחשפו נתונים או ממצאים שלא נכללו בדו"ח הסופי שנערך בסיומה של מלאכת הביקורת, מטעמים אלו ואחרים (היעדר ביסוס מספיק לממצאים, מתן הסבר מניח את הדעת בעת הביקורת וכד'). הסתמכות הוועדה על מידע האצור בראשו של חבר הוועדה שהיה שותף להליך הביקורת, אך שאינו נכלל במסגרת הגרסה הסופית של דו"ח הביקורת, איננה מותרת, אך גם קשה מאוד למונעה בפועל. הדבר עומד בניגוד להוראת סעיף 5(א) לתקנות עיצום כספי, הקובעת כי החלטת הוועדה תתקבל על יסוד החומר שצורף לבקשה להטלת עיצום כספי, שבו רשאי המפר לכאורה לעיין, וכי יש להביא לידיעת המפר לכאורה כל חומר נוסף עליו חפצה הוועדה להסתמך".
- השופטת סיכמה בפסקה 18:
"לאור האמור, ולאחר עיון במכלול הוראותיו של חוק איסור הלבנת הון, אינני סבורה כי המנגנון הקבוע בו, שלפיו בהרכב הוועדה יהיה רוב לנציגי הגוף המבקר את פעילותם של נותני שירותי מטבע, הוא מנגנון שיש בו ניגוד עניינים מובנה. המבקשת הסבירה בטיעוניה, כי נחוצה מעורבות של גורם מקצועי בעבודת הוועדה, שכן יש בכך כדי לתרום להבנת ממצאי הביקורת, לניתוחם ולהסקת מסקנות על יסוד הממצאים. עמדה זו מקובלת ומובנת, אך אין לומר כי מתחייבת ממנה זהות פרסונלית בין עובד הציבור שהיה שותף בעריכת הביקורת לבין הגורם המקצועי החבר בוועדה". - בעניין סיעת הליכוד נקבע, כי אמנם הכלל בדבר ניגוד עניינים אינו בעל רמה נורמטיבית עליונה, והוראה מפורשת וברורה של המחוקק יכולה לשלול את תחולתו, אך במקום שהוראת החוק ניתנת למספר פירושים, יש להעדיף את הפירוש הנותן תוקף לכלל בדבר ניגוד עניינים.
- בפסקאות 19-20 נקבע:
"…בנסיבות המקרה דנן, הפירוש שנותן תוקף לכלל בדבר ניגוד עניינים הוא פירוש המאפשר את מעורבותם של הגורמים המקצועיים בעבודת הוועדה, אך לא את מעורבותו של עובד ציבור שנטל חלק בעריכת הביקורת. פירוש כזה מנטרל את בעיית ניגוד העניינים. הוא עולה בקנה אחד עם לשונו של החוק, המבחינה בין עבודת הפיקוח שנעשית בידי מפקחים, לבין עבודת הוועדה, שבראשה עומד הממונה וחבר בה עובד נוסף שהוא ממנה. הוא אף מתיישב עם התכלית להקמת גוף מקצועי, שיוכל לבחון את ממצאי הביקורת לעומקם, אך ללא דעה קדומה, שכן נשמרת מעורבותם המכריעה של הגורמים המקצועיים בהרכב הוועדה. פירוש כזה מאפשר את שמיעת עמדת המפר לכאורה בלב פתוח ובנפש חפצה, מונע פגיעה אפשרית של אמון הציבור בעבודת הוועדה ומנטרל חשש להסתמכות הוועדה על מידע שלא הונח בפני המפר לכאורה… הכלל בדבר איסור ניגוד עניינים הוא חלק ממסורת שיפוטית מושרשת וארוכת שנים…על פעילותה של הוועדה להטלת עיצום כספי חולש האיסור לפעול בניגוד עניינים, ומכוחו מתחייבת הפרדה פרסונאלית בין עובד הציבור שהיה מעורב בהליך הביקורת ביחס לנותן שירותי מטבע מסויים, לבין עובדי הציבור שחברים בוועדה שדנה בעניינו, אשר מחליטה על הטלת עיצום כספי, בין היתר, על סמך ממצאי הביקורת".
- לאור מסקנה זו, השופטת קבעה, כי אין משמעות של ממש לסיווג סמכויות הוועדה כמנהליות או כמעין שיפוטיות. עם זאת ציינה, כי מקובלת עליה עמדת המבקשת לעניין סיווג סמכויות הוועדה, שכן המאפיין המרכזי של גוף או טריבונל מעין-שיפוטי טמון בהיותו פוסק בריב בין שני צדדים על פי הליך דמוי משפט, כאשר מאפיין זה נעדר מעבודת הוועדה. עוד צוין, כי תמיכה לסיווג סמכויות הוועדה כמנהליות, ולא כמעין שיפוטיות, אף ניתן למצוא בכך שהממונה אינו רשאי לערער על החלטותיה של הוועדה בפני בית משפט שלום ובכך שהממונה שישב בראשה של הוועדה הוא בעל דין בערעור בפני בית משפט השלום (סעיף 15 לתקנות עיצום כספי). עם זאת נקבע, כי סיווגה של הוועדה כגוף מנהלי, לא מוציאה מגדר תחולתם של כללי הצדק הטבעי וחובות האמון כלפי הציבור. המניעה להימצא במצב של ניגוד עניינים והפגם שנפל בפעולתה של הוועדה בנסיבותיו של מקרה זה, אינם תלויים בסיווג זה.
- תוצאות קיומו של ניגוד עניינים אינן חד משמעיות, וההכרעה בהן תלויה במהותו של הניגוד ובמידת עוצמתו. ניגוד עניינים עשוי לשמש עילה לביטול החלטה שנתקבלה מתוך ניגוד עניינים, או לחייב איש ציבור להימנע מלטפל במקרה או בסוג מקרים מסוים שיש לו לגביהם ניגוד עניינים אישי או מוסדי. הכלל הוא כי יש לפעול לנטרול ניגוד העניינים בדרך יעילה ומידתית, אשר תסיר את הפגם, וזאת בלי להפעיל אמצעים דרסטיים שלא לצורך, העלולים לפגוע במערך הציבורי.
לפיכך, במקרים שבהם נפסלת החלטה מנהלית בשל ניגוד עניינים, אין מניעה עקרונית במקרה הרגיל שהעניין יחזור ויידון בפני הרשות המנהלית שקיבלה את ההחלטה שנפסלה, ורק במקרים חריגים נמנע בית המשפט מלהחזיר את העניין להחלטתו של אותו גוף (אזכור ספרה של ברק – ארז, עמ' 548).
- השופטת קבעה לעניין הסעד במקרה הנדון בפסקאות 23-24:
"הדברים מקבלים משנה תוקף בנסיבות המקרה דנן, כאשר קיים דו"ח ביקורת, שממנו עולה לכאורה כי המשיבה הפרה הוראות הקבועות בחוק איסור הלבנת הון ובצו איסור הלבנת הון (חובות זיהוי, דיווח וניהול רישומים של נותני שירותי מטבע), התשס"ב-20022. לעניין החומרה שבהפרת חובות הדיווח המעוגנות בדינים אלה כבר נקבע בע"א 9796/03 שם טוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 397, 415-416 (2005), כי מנגנון הדיווח והפיקוח הוא התשתית לאכיפת הוראות החוק, ובאמצעותו נעשית המלחמה האמיתית בתופעות של הלבנת הון: "טול מחוק איסור הלבנה את חובת הדיווח – ונטלת ממנו את נשמתו". בית משפט קמא סבר, כי הפגם שנפל בעבודת הוועדה מוביל לביטול ההחלטה בדבר הטלת עיצום כספי בעניינה של המשיבה. מסכימה אני כי הפגם שנפל בעבודת הוועדה פגם חמור הוא, המצדיק את ביטול החלטת הוועדה בעניינה של המשיבה. אך אין הוא מאיין את החומרה שבהפרות לכאורה של הוראות חוק איסור הלבנת הון בידי המשיבה, ואין בו כדי להכשיר את פעולותיה. הממצאים הכלולים בדו"ח הביקורת שרירים וקיימים. לפיכך, ככלל, אין בביטול ההחלטה כדי למנוע מן המבקשת לשוב ולהתכנס, בהרכב שאינו כולל חברים שהיו מעורבים פרסונלית בהליך הביקורת של המשיבה, ולדון בממצאי הדו"ח מבראשית, כאילו לא התקבלה החלטה קודמת בעניינה של המשיבה. בהקשר זה עשויה הוועדה להביא בחשבון במסגרת מכלול השיקולים שבפניה אף את העובדה כי ממצאי הביקורת מתייחסים לשנים 2002-2007, וכי התמשכות ההליכים המשפטיים, שנגרמה בחלקה בשל הפגם שנפל בפעולת המבקשת, גורמת למשיבה עינוי דין ופגיעה עסקית". - לאור כל זאת נקבע, כי הערעור מתקבל בחלקו וכי החלטת הוועדה מיום 11.01.09 בעניינה של המשיבה בטלה, אך אין מניעה שהעניין יובא לדיון בפני הרכב חדש של הוועדה להטלת עיצום כספי, שישמע את טענותיה של המשיבה ויקיים את הדיון בעניינה כמקובל.
