המערערת הינה חברה פרטית לניהול השקעות ולאחר ביקורת שנערכה אצלה נקבע, כי היא הפרה את סעיפים 7 ו- 8 לחוק וכן את צו איסור הלבנת הון (חובות זיהוי, דיווח וניהול רישומים של נותני שירותי מטבע), התשס"ב – 2002. מהחלטת הוועדה עלה שהמערערת הפרה מספר הוראות, בין היתר אי אימות פרטי זיהוי של 11 לקוחות באמצעות המסמכים הנדרשים על פי הצו או שהמסכמים לא נשמרו כנדרש בצו, אי החתמת הלקוחות על טופס הצהרה של נהנה ובעל שליטה ואי דיווח לרשות איסור הלבנת הון על חמישה חשבונות כפולים בניגוד להוראות סעיף 8 לצו. כמו כן נמצא שמאגר הנתונים הממוחשב של המערערת לא כלל את כל הפרטים הנדרשים בצו ואף במספר מקרים הפרטים במאגר נתגלו כלא מדויקים. לאור כל זאת, הוחלט להטיל על המערערת עיצום כספי בסכום של 276,000 ₪.
לטענת המערערת, שיקול הדעת שהפעילה הוועדה היה שגוי והחלטתה שרירותית, מפלה לרעה ושגויה וכן נגועה בחוסר סבירות קיצוני ופתאומי בקביעת היקף העיצום הכספי.
לטענת המשיבה, בית המשפט אינו מוסמך להתערב בשיקול דעתה של וועדה מנהלית, אם היא לא חרגה ממתחם הסבירות והמידתיות, ולא ימיר את שיקולי הוועדה בשיקול הדעת שלו. לטענתה, המערערת לא סיפקה הסברים שיש בהם כדי להוכיח שהיא פעלה בהתאם להוראות החוק והצו, ולכן לא הרימה את נטל ההוכחה – לא בשלב הביקורת ולא בשלב השימוע. כמו כן נטען, כי נמצאו אצל המערערת מספר הפרות וכשלים, מה שמצביע על כשל מערכתי אשר מעיד על זילות בהוראות החוק ופוגע קשות במאבק בהלבנת הון. לאור כל זאת, נטען שההחלטה סבירה ושקולה ואין להתערב בה. לעניין היקף העיצום הכספי נטען, כי העיצום שהוטל על המערערת הינו פרופורציונאלי ומידתי וכן לא נמוך מהסכום המקסימאלי שניתן להטיל עליה על פי החוק, כאשר המדובר בשינוי מדיניות והעלאת רף הענישה לאחר מתן זמן להטמעת החובות הקבועות בצו.
בית המשפט קובע –
- החוק קובע עונשים חמורים למי שעובר עבירת הלבנת הון, כאשר עקב החשיבות של חובת הדיווח אודות תנועות כספים גדולים, המחוקק ייחד בסעיף 3(ב) לחוק עבירה האוסרת על פגיעה בה או על שיבושה. האינטרס המוגן בחוק הינו הצורך בקיומו של דיווח ובאמיתותו, אשר מותנית בזיהוי מלא של הלקוחות באמצעות המסמכים הנדרשים על פי הצו ושמירתם הראויה של מסמכים אלה.
- לעניין הפרת חובת הדיווח, המחוקק קבע שני אמצעי אכיפה בשני מסלולים מקבילים – מסלול פלילי ומסלול מנהלי. המסלול המנהלי נועד למקרים "קלים" יחסית, לגביהם הרשות המוסמכת סבורה כי אמנם הופרה חובת הדיווח, אך ניתן להסתפק בהליך מנהלי שעיקרו הטלת עיצום כספי, כמו במקרה זה.
- בהפעילה את הסמכות שהוענקה לה בחוק ובתקנות, הוועדה אינה כפופה לדיני הראיות הרגילים ורשאית לבסס את החלטתה על כל ראיה סבירה בעלת ערך הוכחתי, בין אם הובאה על ידי צד זה או צד אחר ובין אם מדובר בקביעות עובדתיות של גוף אחר ובכלל זה גם רשויות מנהליות אחרות.
- הוועדה אמורה להפעיל את שיקול דעתה על פי אמות מידה מקובלות של הגינות ויושר ולא מתוך שרירות לב, משוא פנים, ניגוד עניינים, אפליה או חוסר סבירות.
- תפקידו של בית המשפט בהליך ערעור הוא לקיים ביקורת שיפוטית על החלטתה של הרשות המנהלית נשוא הערעור, כאשר בשלב הערעור בית המשפט אינו אמור לבחון את טיב הראיות שנשמעו בפני הועדה ומהימנותן, אלא תפקידו לבחון את סבירות החלטתה של הועדה, את המידתיות שלה והאם היא מיישמת את אמות המידה והעקרונות המקובלים. כמו כן, על בית המשפט לבדוק האם לא נפלה בהחלטה טעות חמורה או פגם היורד לשורש העניין ומצדיק התערבות.
- ההלכה היא, כי סבירות החלטתה של רשות מנהלית נבחנת על פי ההליך שהוביל ליצירת תשתית עובדתית ראויה ומושכלת, שעליה מבוססת ההחלטה. בית המשפט אינו יכול להחליף את שיקול דעתה של הרשות בשיקול דעתו, ובוודאי שלא יעשה כן במקום שלא נפל פגם בשיקולי הרשות.
- נראה שהמחוקק היה נחרץ בהענקת הסמכויות ובקביעת ההליכים ודרך פעולתם של הגופים המעורבים בהליכי אכיפת חוק זה, תוך הדגשת תכליתו כעיקרון שהכתיב את אופי ההליכים. החלטת הוועדה2 תיבחן על פי תכליתו של החוק, על פי הסמכויות שהוענקו לה בחוק ובתקנות ובהתאם לכללים שעל פיהם אמורה לפעול ולהחליט רשות מנהלית.
- כל הנסיבות נפרשו בפני לפני מתן החלטתה, ולכן בהחליטה להטיל על המערערת עיצום כספי, בעקבות הביקורת שנערכה אצלה, הוועדה לא חרגה מסמכותה לפי החוק ובית המשפט לא שוכנע שנפל פגם בתהליך קבלת ההחלטה. משכך, נראה כי מטרת החוק יושמה בשיקול דעת ראוי וסביר על ידי הוועדה.
- בהתאם לסעיף 14 לחוק, הוועדה מוסמכת להטיל על המפר עיצום כספי בשיעור שהוא פי עשרה מגובה הקנס הקבוע בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין (שעומד כיום על סך של 226,000 ₪) – מה שמלמד על מגמת ההחמרה מצד המחוקק כלפי מפרי חובת הדיווח בהקשר לאיסור הלבנת הון. נקבע כי היקף העיצום הכספי במקרה הנדון, בסכום של 276,000 ₪, נופל במידה ניכרת מן השיעור המותר על פי החוק והתקנות, גם כאשר מדובר בהפרה ראשונה. כמו כן נקבע, כי החלטת הוועדה בדבר היקף העיצום הכספי, אשר ניתנה לאחר ששונתה המדיניות בהקשר זה, הביאה בחשבון את כל הנתונים והנסיבות, תוך איזון בין מטרת ההרתעה, אשר להשגתה נדרש עיצום משמעותי, לבין אי מיצוי מלוא חומרת הדין עם המערערת, גם אם בעיני המערערת אין זה כך.
- מציאת ליקויים לגבי 11 לקוחות של המערערת מתוך 22 תיקי לקוחות שנבחנו, יש בה כדי להצביע על התנהלות בלתי תקינה של המערערת באופן שיטתי ואין להעניק לה בנסיבות אלה הקלה ולהפחית את העיצום הכספי שהוטל עליה.
- לאור כל זאת נקבע, כי מכיוון שלא נמצא פגם בהחלטה נשוא הערעור או שההחלטה נגועה באי סבירות או בלתי מדתית, אין מקום להתערב בממצאי המשיבה או בקביעותיה ויש לדחות את הערעור.
