המערער הורשע בביה"מ המחוזי בעבירות שונות, בהן עבירה של הלבנת הון לפי ס' 3(א) לחוק איסור הלבנת הון (להלן: החוק). המערער 1 הינו בעליו של משרד פרסום (המערער 2), אשר לקח חלק במערך הפצה ומכירה של חיקויים לטבליות לטיפול באין אונות תוך הפרה של סימני מסחר. המערער רכש שטחי פרסום, שיווק כרטיסי SIM לשליחי המפיצים, והפקיד כספים לחשבונות המפיצים.
ביה"מ המחוזי קבע כי המערער קיבל לידיו כספים שמקורם במכירת תרופות מזויפות, ופעל לטשטוש מהות הכספים ומקורם, תוך שהוא מחזיק בכספי יחד עם כלל הכספים שהתקבלו אלצו ממקורות אחרים. כן נקבע כי המערער פעל להסתרת זהות מפקידי הרכוש האסור, ניהל ספרי חשבונות ומערכת חשבונאית כוזבת, כשלמעשה עלה בידו להקים חומה שמאחוריה הסתתרו מפיצי התרופות.
טענות הצדדים:
המערער אינו טוען כנגד חלקו הפעילות הפלילית, אלא מעלה טענות הנוגעות להיקף אחריותו ולמידת עונשו – טענות לאכיפה בררנית, טענות נגד סיווג פעילותו כהלבנת הון, וטענות נגד העונש שהושט עליו.
המערער טוען כי היסוד הנפשי הנדרש לפי ס' 3(א) לחוק, מחייב להוכיח כי למבצע הייתה מטרה "להלבין כסף שחור לכסף לבן", ולא רק להסתיר או להסוות את מקורו.
בנוסף, טוען המערער כי שגה ביה"מ בהחילו את הלכת הצפיות לשם הוכחת היסוד הנפשי הקבוע בס' 3(א) האמור. המערער מסתמך על פסיקת ביה"מ העליון לפיה החלת הלכת הצפיות על עבירות מטרה תבחן לעניין כל עבירה ועבירה. עוד נטען כי טרם נקבע בפסיקתו של ביה"מ כי ניתן להחיל את הלכת הצפיות על עבירת המטרה הקבועה בס' 3(א).
ביה"מ קובע:
ביה"מ דוחה את טענות האכיפה הבררנית לאחר שקבע כי המערער לא הביא עדים ונתונים שיש בהם כדי לבססה, וכן דוחה את טענת בעניין העונש.
לעניין פרשנות ס' 3(א) – סעיף זה מהווה את לב ליבו של חוק איסור הלבנת הון. זוהי עבירה המאופיינת בדרישה של "כוונה מיוחדת" – על העושה לפעול מתוך "כוונה להסתיר". המחוקק ביקש שלא להשוות נופך פלילי אך לעשיית פעולה ברכו שאסור כשלעצמה, ודרש כי תהיה מלווה ביסוד נפשי מיוחד. חרף חשיבותו הרבה של חוק איסר הלבנת הון, ניתן להבין את החשש ממתיחתו מעבר לתכליתו המקורית, כך שכל עבריין אשר מטבע הדברים אינו מבצע את פעילותו באופן גלוי, יהיה גם מלבין הון. עם זאת, הפרשנות שמציע המערער חוטאת בכיוון ההפוך ומצמצמת את החוק עד כדי הפיכתו לבלתי ניתן לאכיפה באופן אפקטיבי.
אכן, באופן כללי, התכלית הכללית של החוק היא מניעת "הפיכת כסף שחור לכסף לבן". אולם, לא בכדי נמנע המחוקק משימוש בנוסח מצמצם בסעיף 3(א).
ביה"מ מסכים עם המערער כי יש להימנע מלפרש את הסעיף באופן שמחיל אותו על כל מקרה של פעילות עבריינית הנעשית בחשאי, אולם ניתן לקבל טענה זו ועדיין לא ללכת את מלוא הדרך בה מבקש ללכת המערער.
ביה"מ אומר כי הסעיף נוקט בנוסח של "להסתיר את מקורו" ומכאן ניתן ללמוד כי הוא מיועד להגביל את תחום פריסתו למצבים בהם כוונת העושה אינה מתייחסת לעצם הסתרת הכספים או הרכוש, אלא רק למצבים שבהם קיימת כוונה להסתיר את הכספים או הרכוש כך שיתאפשר שימוש עתידי בהם. השלב הראשון בחתירה אל היעד של מלביני ההון, הוא הסתרת מקורם של כספים או רכוש. כלומר, הסעיף מסתפק בהסתרה שהולכת מעבר להסתרת העבירה המקורית אך אינו דורש כוונה המתייחסת לתהליך הלבנת ההון כולו אלא רק לשלב הראשון שלו. על מנת להשיג את תכלית החוק בדבר נטרול יסוד הרווח העברייני יש להסתפק בכל מטרה המבקשת לאפשר בעתיד הנאה מפירות עבירת המקור, אחרת יפסח החוק על כל אותם גורמים ראשונים בשרשרת הלבנת ההון אשר חלקם בהלבנת ההון אינו בשלב הכשרת הרכוש אלא בשלב הסתרתו. די במטרה לאפשר הנאה מפירות עבירת המקור. כך למשל, די במטרה להסתיר את מיקומו של הרכוש האסור. נדרש כי מטרת הפעולה תהה הסתרת פירות עבירת המקור ולא הסתרת עבירת המקור עצמה.
לעניין הלכת הצפיות – הפקדת כספים שמקורם בפעילות בלתי חוקית בחשבון בנק של עסק לגיטימי היא אחת הדוגמאות המובהקות למקרה שבו הנסיבות מלמדות על קיומה של "כוונה להסתיר". מאחר שבמקרה זה הוכחה קיומה של "כוונה להסתיר, לא נדרשת הכרעה ישירה בשאלה האם הלכת הצפיות חלה על סעיף 3(א), וניתן להשאירה בצריך עיון.
