מדובר בתיק הקשור לפרשיית הבנק למסחר. המערערים הואשמו בתחילה כי נמנו על המעגל הראשון של מבצעי עבירת הגניבה מהבנק, והיו בפועל שותפים לגניבה. המערערים זוכו מהאשמה זו, אך הורשעו בזיוף חתימות ההיסב על גב' הצ'קים הגנובים והפקדתם בחשבון בנק.
המערערים, שותפים בבעלות של עסק להמרת מט"ח, עסקו במסגרת עסק זה, בין היתר, גם בניכיון שיקים ומתן הלוואות בריבית.
את הגניבה בצעה אתי אלון על ידי כך שזייפה מסמכים ויצרה מצג שווא כאילו לקוחותיה ביקשו למשוך כספים מחשבונותיהם, או שביקשו הלוואות. לדרישתה של אלון הונפקו שיקים בנקאיים של הבנק למסחר, כאשר שמות המוטבים היו לקוחות הבנק או שמות בדויים. השיקים הבנקאיים הועברו לגיל גילקרוב, ו- 19 שיקים, בסכום כולל של 8,468,000 ₪, הועברו ע"י גילקרוב למערערים, אשר פדו את השיקים וקבלו בתמורה לפדיונם עמלה.
המדינה טענה כי המערערים זייפו את חתימת המוטבים אשר שמם הופיע על השיקים הבנקאיים, ללא הרשאתם לחתום בשמם, על מנת שיוכלו להפקידם, וזאת בשיתוף פעולה עם אלון, אחיה עופר מקסימוב וגילקרוב.
המערערים טענו כי אומנם הורשעו הן בזיוף החתימות על גב השיקים והן בהפקדת השיקים בבנק לצורך קבלה במרמה של פדיונם, אך הן פעולות הזיוף והן פעולות המרמה שבוצעו על ידם בוצעו בו זמנית. לטענתם הם קיימו בו זמנית את הפעולה המהווה את עבירת המקור ואת הפעולה המהווה את עבירת הלבנת ההון. מצב זה אינו עולה בקנה אחד עם סעיף 3 (א) לחוק, הדורש כי קודם יושג הרכוש בדרכי עבירה, ורק אחר כך תבוצענה הפעולות המסוות עובדה זו.
עוד טענו כי לא ניתן לראות ברישום הסבה מזויפת על גב השיקים הן את עבירת המקור והן את עבירת הלבנת ההון שכן בדרך זו "ממזגים בין הפעולה שאמורה ליצור את הרכוש האסור לבין הפעולה שמטרתה להסוות את הרכוש האסור".
עוד טענו כי העבירה לפי סעיף 4 נבלעת בעבירה על פי סעיף 3(א), ולא היתה הצדקה להרשעתם בשתי העבירות על פי אותם יסודות עובדתיים.
בית המשפט קובע:
בעקרון, אותה פעולה עצמה יכולה לשמש הן עבירת מקור והן עבירת הלבנת הון. אולם דווקא במקרה זה ניתן להבחין בקיומם של שני שלבים – בשלב הראשון נעברה עבירת הזיוף, ובשלב השני, בעת הפקדת השיקים המזויפים בחשבון הבנק, התבצעה פעולה של הלבנת הון, כאשר בו זמנית עמה בוצעה עבירת המרמה.
בית המשפט קובע כי הקו המוביל בטיעוני הסנגוריה הוא כי יש לנתק בין הפעולות ההופכות את הרכוש שמדובר בו לרכוש אסור, לבין הפעולות המהוות עבירה עצמאית על פי סעיף 3(א) לחוק, אולם, הדרישה לקיומו של ניתוק כזה אינה מתחייבת מלשון הסעיף או מתכליתו. שום דבר, בלשון החוק או בתכליתו, איננו מצביע על כך כי צריך להיות נתק מוחלט בין עבירת המקור לעבירת ההלבנה. אמנם רכוש איננו מוגדר כרכוש אסור ללא קיומה של עבירת מקור, אלא שאין כל פסול בכך שתהיה זיקה בין עבירת המקור לבין עבירת ההלבנה. אין גם צורך בהפרדה בין חוליות הארוע העברייני במישור הזמן, דהיינו, אין צורך כי הפעולה ההופכת את הרכוש לרכוש אסור תושלם לפני שתתבצע הפעולה המהווה את פעולת ההלבנה.
על פי קביעתו של בית המשפט, דווקא במקרה זה ניתן להבחין בין השלב שבו בוצעה עבירת הזיוף, לבין השלב שבו בוצעה עבירת קבלת הדבר במרמה, שיוצרת גם את הלבנת ההון, שהוא שלב ההפקדה של השיקים המזויפים בחשבון. העובדה שניתן להצביע על שני שלבים שונים היא, לפי קביעת בית המשפט, בבחינת למעלה מן הנדרש, שכן אפילו אם היה נקבע כי הזיוף לא הושלם, והוא עצמו מהווה חלק מהלבנת ההון, לא היה בכך כדי לשלול את קיומה של הלבנת הון לצד, ובנפרד, מהזיוף.
בית המשפט קובע כי התשובה לטענתם של הסנגורים בדבר חוסר האפשרות למזג בין העבירה שאמורה ליצור את הרכוש האסור, לבין הפעולה שלכאורה מטרתה להסוות את הרכוש האסור היא כפולה: א. במקרה זה אין מדובר באותה פעולה עבריינית – שכן זיוף לחוד, והפקדת השיק, המהווה גם קבלת דבר במרמה, לחוד, כאשר עבירת ההלבנה נצמדת לקבלת הדבר במרמה. ב. במישור העקרוני, פעולה אחת מתמשכת יכולה להוות גם את יצירת הרכוש האסור וגם את הלבנת הכספים, ואין צורך כי האחת תסתיים לפני שרעותה תתחיל.
באשר לטענת המערערים כי בית המשפט הרשיעם הן בעבירה לפי סעיף 3 (א)לחוק והן בעבירה על פי סעיף 4 לחוק, וכי יש בכך כפילות, קובע בית המשפט כי יש הצדקה להרשעה בשתי העבירות גם יחד, שכן עיון בשני הסעיפים מצביע על כך שיש הבדל בערך המוגן הפרטני אותו מייצג כל אחד מהסעיפים.
