פסק הדין אשר דן בערעורים הללו עוסק בפרשת שוחד הכוללת עבירות כלכליות נוספות.
אשר כהן, שכיהן בתקופה הרלוונטית כמנהל אגף האספקה ויו"ר ועדת המכרזים של חברת החשמל, הגיע לסיכום עם רוני ריטבלט ונעים טוקאן – בעליה של חברה בשם "חשמל הצפון בע"מ" – לפיו ידאג לקידום עסקיה של החברה בתמורה לטובות הנאה. לאחר שטוקאן הפך לעד מדינה בפרשה, בית משפט קמא הרשיע את ריטבלט במתן שוחד ואת כהן בקבלתו. כמו כן, כהן הורשע בין היתר גם בהלבנת הון שקיבל מאדם אחר, בעבירות מס ובמתן עדות שקר, כאשר גם ריטבלט הורשע בעבירות מס.
בית משפט קמא גזר על כהן 6 שנות מאסר בפועל, מאסר על תנאי, קנס בסך של 1,750,000 ש"ח וכן הורה על חילוט שתי דירותיו של כהן. באשר לסכום 330,0000 דולר נשוא הלבנת ההון, בית משפט קמא נמנע מחילוטו עקב הוראת סעיף 21 לחוק, הקובע כי בית המשפט יצווה על חילוט אלא אם סבר שלא לעשות כן מנימוקים מיוחדים. הנימוקים המיוחדים, על פי בית משפט קמא, נבעו מכך שכהן לא הורשע בעבירת שוחד בגין סכום זה של 330,000 דולר.
בית משפט קמא גזר על ריטבלט 4 שנות מאסר בפועל, מאסר על תנאי, קנס בסך 2 מיליון ₪ וכן קבע שיחולטו 33 מיליון ₪ מתוך רכושו. בית משפט קבע את סכום זה שכן רצה שישלם את סכום התועלת אותה הפיק מן השוחד, בהתאם לסעיף 397(א)(2) לחוק העונשין. עוד נקבע, כי יש לדחות את טענת ריטבלט, לפיה שווייה של התועלת לא הוכח וצוין כי יש להדגיש לעניין זה את היקף מכירותיה של חשמל הצפון לחברת החשמל בשנים הרלוונטיות לאישומים, שכן מכירות אלה הסתכמו בעשרות מיליוני שקלים ומכאן ניתן לשער את התועלת הכספית העצומה שהפיק ריטבלט. מכיוון שהמשיבה לא הצביעה על נכס קונקרטי המהווה את פרי התועלת שהופקה ממתן השוחד, נקבע שיש להורות על חילוט כספי שגם אם אינו עומד בהיקף הכולל של התועלת ממתן השוחד, עדיין יש בו כדי לתת ביטוי לרצון המחוקק בהוראת החוק שמתוקפה מתבקש החילוט.
כהן וריטבלט מערערים על הרשעתם ולחילופין על חומרת עונשם.
לעניין הלבנת ההון נטען להיעדר תחולה טריטוריאלית של הדין הישראלי, גם על עבירת המקור וגם על העבירה לפי החוק, ועוד נטען כי לא הוכח שמקור הכספים בעבירת שוחד.
לעניין החילוט נטען על ידי כהן, כי בית משפט קמא החמיר עימו יתר על המידה וכן טעה בהפעילו את סעיף 297(א) לחוק העונשין, אשר לא צוין במפורש בכתב האישום. בנוסף נטען, כי מדיניות הפסיקה בנושא חילוט מכוח החוק מלמדת על חילוט באחוזים נמוכים יחסית משווי הרכוש, זאת עד 30%, כאשר לטענתו היה מקום להתחשב בכך אף כשהחילוט נסמך על הוראת סעיף 297 לחוק העונשין.
ריטבלט טען שלא לא היה מקום להורות על חילוט 3 מיליון ש"ח מרכושו, שכן החילוט התבקש רק בשלב הטיעון לעונש, בלא שהדבר בא לידי ביטוי בכתב האישום. כמו כן נטען שהמשיבה לא הוכיחה מה התועלת שהפיקה חשמל הצפון ממעשה השוחד ועל כן לא הוכיחה את "שוויה של התועלת שהפיק מן השוחד", כאשר בית משפט קמא לא היה רשאי לשער מה התועלת שהפיקה חשמל הצפון בלא נתונים מדויקים, בייחוד לנוכח סכום החילוט הגבוה שנקבע.
לטענת המשיבה, חוק העונשין אינו מחייב הודעה מוקדמת, בניגוד לחוק או לפקודת הסמים המסוכנים, הקובעים חובה זו במפורש, כאשר מכלל ההן לומדים על הלאו. נוכח ניסוחו של סעיף 297(א) לחוק העונשין, בית המשפט רשאי לצוות על חילוט "מה שניתן כשוחד ומה שבא במקומו", כאשר המשיבה הסכימה להפחתת החילוט לגבי דירה זו עד כדי 1/16 משווי הדירה היום.
באשר לריטבלט נטען, כי לא ניתן לחשב במדויק את היקף התועלת שהפיק מן עבירת השוחד.מכיוון שנקבע שהיקף מכירותיה של חשמל הצפון בשנים הרלוונטיות הסתכם בעשרות מיליוני שקלים לפחות, ומאחר שנקבע כי ריטבלט שיחד את כהן בסך של 1.3 מיליון ש"ח, ההערכה לפיה התועלת שהפיק מהשוחד היא רק פי 2.3 לערך מהסכום האמור – הינה הערכה "מינימליסטית שאין להקל בה עוד".
בית המשפט דוחה את הערעורים וקובע
- בית משפט מציין את דברי בית משפט קמא, כי ראוי להגדיר את מקום ביצועה של העבירה על פי יעדה של העבירה, המקום אליו כוונה ומקום מושבם של קורבנותיה, וקובע כי אין מקום להתערב בעיקרי ממצאיו של בית משפט קמא, שכן גם עבירת המקור וגם עבירת הלבנת ההון הן עבירות פנים.
- יש לציין גם את התפיסה "הקלאסית" המצומצמת של הזיקה הטריטוריאלית, כאשר עצם זה שאת כספי השוחד העביר נותן השוחד לחשבון המצוי בחו"ל אינה משנה את העובדה שעסקת השוחד נערכה בישראל.
- מקרה זה אינו שונה ממקרה בו מעניק נותן השוחד למקבל השוחד נכס שנמצא בחו"ל, באמצעות הטלפון או האינטרנט, במיוחד כאשר גם מתן השוחד וגם קבלתו הן עבירות שבוצעו בישראל.
- נקבע שבנו של כהן ביצע עבורו בחו"ל את הוראותיו ותכנוניו מישראל, כאשר גם אם כהן היה מורה טלפונית לאדם אחר בחו"ל לעשות פעולה, היה מדובר בעבירת פנים. עוד נקבע כי כל גישה אחרת מסכלת את תכליתו של החוק.
- אף על פי שבמסגרת יחסיו עם האחר, כהן לא הואשם בשוחד, ניתן להאשימו רק בהלבנת הון ולהוכיח את השוחד כנסיבה לעצם היותה עבירת מקור. משכך, יש להוכיח את השוחד כנסיבה מעבר לספק סביר, אך אין חובה להעמיד בעקבותיה לדין. נקבע כי במקרה זה הוכחה התקיימות נסיבת השוחד.
- לעניין החילוט נקבע, כי טוב תעשה המדינה אם תציין בכתבי אישום כי בכוונתה לבקש חילוט אם מכוח סעיף 297 לחוק העונשין, ואם מכוח הוראות חוק אחרות, כפי שהחוק מחייב בהקשרים מסוימים. זאת למרות שאין חובה שבדין לעשות זאת.
- המשיבה צודקת בטענתה, כי בהוראת סעיף 297 לחוק העונשין, בשונה מהוראות חילוט אחרות, כגון אלה המצויות בסעיף 21(ו) לחוק או בסעיף 36א לפקודת הסמים, לא נכללה הוראה המחייבת לציין בכתב האישום את הכוונה לבקש חילוט ואת שווי הרכוש שחילוטו מתבקש.
- ביחס לכהן נקבע, כי אין זיקה הכרחית בין כספי השוחד שקיבל מריטבלט וטוקאן לבין הסכומים שהושקעו בדירות.נקבע כי הסכום שקבע בית המשפט כסכום השוחד – 1.3 מיליון ש"ח – הוא בגדר הערכה על הצד הנמוך. בנסיבות אלה, אין מקום לחילוט הדירות בתור שכאלה, שכן אין מקום לחילוט "מה שבא במקומו של השוחד".
כמו כן צוין, כי ניתן היה להורות על חילוט סכום של 1.3 מיליון ₪ (סכום השוחד) מרכושו של כהן, בלי לייחד את החילוט לדירה זו או אחרת. עם זאת, בית המשפט לא יחמיר עם כהן מעבר למה שביקשה המשיבה, ועל כן יש להסתפק בסכום של 800,000 ₪, סכום זהה לשווי הדירה בגבעתיים בנוסף לסכום של 30,000 ₪, המהווה כטענת המשיבה 1/16 משווי הדירה שבחיפה.
- ביחס לריטבלט נקבע, כי אין כל ספק שהתועלת הכספית אותה הפיק ממתן השוחד לכהן, עלתה בהרבה על סכום החילוט אותו קבע בית משפט קמא. בנסיבות אלה, בית משפט לא ראה מקום להתערב בצו החילוט שניתן לגביו.
אשר על כן, בית המשפט קובע, כי פרט לקביעה שבמקום חילוטן של שתי דירותיו של כהן יש לחלט ממנו סך של 830,000 ₪, אין להתערב בהכרעת הדין ובגזר דינו של בית משפט קמא.
