המערער, סוחר רכב, רכש כלי רכב שצברו קילומטרז' ניכר מחבר בעלות ציי רכב, זייף את הספידומטר בכלי הרכב והפחית במידה רבה את המרחק הרשום בו. כלי הרכב הוצגו למכירה כאילו הם מבעלות פרטית וכאילו צברו את המרחק הרשום, ונמכרו במחיר הגבוה מהשווי הריאלי. את עיקר התקבולים ממכירת כלי הרכב הפקיד המערער בשני חשבונות בנק, בהם היה מיופה כוח ונוהלו על שם אחיו המתגורר בחו"ל.
החלטת בית משפט קמא (השופט גורפינקל) – הרשעת המערער
1. המערער עשה זאת בכדי להתיר, להסוות ולטשטש את מקור הכספים, פירות מעשיי העבירה. נקבע כי המדינה הוכיחה שדירה אשר נקנתה פורמאלית על שמו של אחיו של המערער, הינה למעשה בבעלות המערער ונרכשה כמעט כולה מתוך חשבונות הבנק (גם על שמו של האח), שנקבע כי בהם המערער הפקיד את התקבולים ממכירת הרכב בלפחות 42 מקרים, ולכן הורשע המערער בביצוע של עברה של הלבנת הון בקשר לרכישת הדירה.
2. המערער הורשע בעבירות הכוללות מקרים רבים (71) של זיוף, התחזות לאדם אחר, קבלת דבר במרמה, עבירות מס והלבנת הון.
3. לאור בקשת המדינה על פי סעיף 21 לחוק לחילוט התקבולים, שהוכח כי הוסתרו בחשבונות על שם האח, וכן לחילוט הדירה שרכישתה מומנה מכספים אלו ורשומה על שמו של האח גם כן, נקבע כי מכיוון שהבעלות בדירה היא של המערער ולא של אחיו, ניתן לחלט את מלוא התקבולים ממכירת כלי הרכב בדרכי מרמה, ולא רק את הרווח הנובע מן הזיוף, כפי שטען המערער. משכך, כל סכום התקבולים, אשר הוכח כי המערער הפקיד והסתיר בחשבונות על שם אחיו ששימשו למימון רכישת הדירה, מהווים "רכוש אסור" שניתן לחלט בהתאם לסעיף 21(א) לחוק.
4. בית משפט קמא סירב להורות על חילוט הדירה בנוסף לחילוט מלוא התקבולים, שכן הוא רואה בכך כפילות ופגיעה במערער מעבר למתחייב, ולכן הורה שהחילוט ייעשה בדרך של מכירת הדירה ואם התמורה ממכירתה תעלה על סכום החילוט שנקבע, יושב ההפרש למערער, ואם תפחת מסכום החילוט שנקבע, אז יושלם החילוט מתוך כספיו.
5. לאור הקביעה, כי המדובר בפרשת הונאה שיטתית וחמורה, אשר יש בה כדי לערער את חיי המסחר, הושת על המערער עונש של שבע שנות מאסר בפועל ומאסרים מותנים שונים.
טענות המערער
1. המערער טוען כנגד שלושה רכיבים מהכרעת דינו של בית משפט קמא: עבירות הזיוף, התחזות לאחר והלבנת ההון. לעניין עבירת הלבנת ההון, טען המערער כי תכלית החוק הינה מיגור עבירות בעלות אופי מיוחד, כגון: פשיעה בינ"ל, סמים, סחר בלתי חוקי בנשק וזנות, כאשר החוק לא נועד להתמודד עם עבירות המרמה במקרה זה ולכן אין מקום להרשיע אותו בעבירות בהתאם לחוק.
2. הוא אינו פעל בתחכום כלשהו, אלא הפקיד את התקבולים בחשבון הרשום על שם אחיו באופן בו קל מאוד להתחקות אחר מעשיו. עניין זה מעיד לטענתו על כך שהוא לא ביקש כלל להסתיר את הכספים האמורים מעיני הרשויות. משכך, בהיעדרה של כוונת ההסוואה הנדרשת בסעיף 3(א) לחוק, אין להרשיעו בעבירה זו.
3. בכתב האישום יוחסה למערער רק עבירה אחת של הלבנת הון, בהקשר לאישומים 1-72, ובית המשפט קמא שגה בכך שהרשיע אותו ב-42 עבירות נפרדות.
4. המערער משיג על הרשעתו הנוספת בעבירת הלבנת הון בהקשר לרכישת הדירה, שכן לדעתו המדובר בהרשעה כפולה ומיותרת, כיוון שכאשר הורשע המערער בהלבנת הון בקשר להפקדת הכספים בבנק, אין טעם בהרשעה נוספת בגין שימוש באותם הכספים.
5. המערער משיג על ההחלטה לחילוט הרכוש –
א. הסכום הנכון לפיו היה ניתן לבקש חילוט נמוך בהרבה מזה שנקבע ועליו לבטא רק את הרווח שהפיק – הפער בין עלות הרכישה של כלי הרכב למחיר שבו נמכרו לקורבנות לאחר ניכוי ההוצאות של המערער – שכן זה ה"דבר" שקיבל במרמה ולכן רק הוא מהווה את ה"רכוש האסור" שניתן לחלט בהתאם לחוק.
ב. לא הוכח לגבי חלק מרוכשי הרכבים כי הם היו נמנעים לקנות את כלי הרכב אם היו יודעים את האמת, אלא ייתכן שהיו רוכשים את כלי הרכב, גם אם במחיר מופחת. מכאן עולה שוב הטענה, כי רק חלק מן התקבול יכול להיחשב ל"רכוש אסור", אותו קיבל המערער כתוצאה ממעשיו.
ג. בית המשפט המחוזי שגה שהורה על חילוט הדירה – שהמערער טוען כי היא של אחיו – מבלי שבדק האם נותרו למערער ולמשפחתו אמצעי מחייה סבירים. כל זאת בניגוד לסעיף 36ג(ב) לפקודת הסמים, אשר מופנה על ידי סעיף 23 לחוק, ומתנה לגביו את תנאי זה בקשר להליכי החילוט.
6. חומרת העונש שנגזר על המערער. לטענת המערער, בית המשפט לא נתן את המשקל הראוי למכלול הנסיבות, למצב הכלכלי של משפחתו, לאחוזי הנכות הנפשית שנקבעו לו ולעובדה שאשתו נאלצת לגדל את שני ילדיהם לבדה. המערער טוען, כי העונש שנגזר עליו חמור בהשוואה למקרים אחרים של אנשים שהורשעו בעבירות של זיוף ושל הלבנת הון.
טענות המדינה
1. המדינה מסתמכת על קביעותיו של בית משפט קמא. לגבי עבירת הלבנת ההון – שנוצרה בהפקדת התקבולים ממכירת 42 כלי הרכב בחשבונותיו של האח – טוענת המדינה כי בכך התקיימו יסודותיו של סעיף 3(א) לחוק, כיוון שעצם ההפקדה כבר מהווה פעולה "במטרה להסתיר" את ביצועה, לפי האמור בסעיף 3(א) לחוק, וזאת אף אם ההסתרה הייתה רק מחברתו דאז של המערער. כמו כן נטען, כי בית משפט קמא קבע כממצא עובדתי שההפקדה נועדה להסתיר את קיום התקבולים גם מעיני הרשויות ולא רק מעיני חברתו דאז של המערער.
2. המדינה טוענת לעניין החילוט, כי מלוא התקבולים שקיבל המערער ביחס לעבירות שביצע בקשר לכלי הרכב הם "רכוש אסור" כמשמעותו בחוק, וכי תקבולים אלה יש לחלט, בין אם מדירתו של המערער ובין אם מחשבונות הבנק שלו.
באשר לטענה, כי חילוט הדירה ימנע ממשפחת המערער אמצעי מחייה סבירים, המדינה טענה כי טענה זו לא עלתה בבית משפט קמא וכי אין כל ראייה לכך שחילוטה של הדירה ישפיע על אמצעי המחייה של משפחת המערער.
3. אין להתערב בעונש שהושת על המערער, שכן מכלול כה קיצוני של עשרות רבות של עבירות הונאה והלבנת הון, וכן העלמת מס בקשר עם התקבולים בגין אלה, מחייב ענישה מחמירה ומרתיעה כפי שהושתה על המערער.
בית המשפט (השופט מלצר) דוחה את הערעור על כל חלקיו וקובע –
1. המערער הורשע בביצוע 42 עבירות של הלבנת הון בניגוד לסעיף 3(א) לחוק, וזאת בקשר למקרים מבין אישומים 1-72, בהם הצליחה המדינה להוכיח כי המערער הפקיד תקבולים מן המכירות של כלי הרכב בחשבונות על שם יוסי כהן. המערער הורשע בנוסף לכך בעבירה נוספת של הלבנת הון בניגוד לסעיף 3(א) לחוק ובעבירה של פעילות ברכוש אסור, בניגוד לסעיף 4 לחוק, וזאת בקשר למימון רכישת הדירה מתוך חשבונות הבנק, שבהם הופקדו תקבולי המכירה של כלי הרכב הנ"ל.
2. מקורם של התקבולים שצבר המערער כתוצאה ממשעי הרמייה שלו הם בעבירות מקור, כאמור בסעיף 2 ובתוספת הראשונה לחוק. משכך, התקבולים שהתקבלו מהווים "רכוש אסור", כמשמעם בסעיף 3(א) לחוק, כיוון שהם רכוש שמקורו במישרין או בעקיפין ב"עבירה" לפי סעיף 3(א)(1) לחוק.
3. יש לדחות את טענתו של המערער, כי אין זה המקרה הראוי והנכון להרשיע על פי החוק, כיוון שלא למקרים כאלה כיוון המחוקק. מניע חשוב לחיקוקו של החוק היה מאבק באחת משיטות הפעולה שעיקר המשתמשים בהם הם סוחרי הסמים ועברייני הפשע המאורגן, אך אין בכך כדי למנוע את החלת החוק על המערער, בעקבות ניסוח החוק ובעקבות הפגיעה במעשיו של המערער בערך המוגן בעבירות שבסעיפים 3(א) ו-4 לחוק, באופן הדומה לפגיעה הגלומה בהלבנת הון המבוצעת בידי סוחרי סמים ועברייני הפשע המאורגן. יש לציין, כי המחוקק לא קבע את גדריו של החוק בהתאם למיהות העבריין, אלא בהתאם למהות העבירה. החוק חל על כולם – גם על המזייף, המתחזה לאדם אחר והמקבל דבר במרמה – מכוח העובדה שהעבירות האמורות נכללות בתוספת הראשונה לחוק.
4. המערער ביצע במקרה דנן פעולות המהוות "הלבנת הון" כאמור בחוק במשך תקופה ארוכה, והפיק ממון רב כתוצאה מביצוע עבירות מקור חמורות, אשר חזרו על עצמן מספר פעמים בצורה מחושבת ומתוכננת היטב. המערער העביר את הממון לחשבונות אשר נוהלו על שם אדם אחר בכדי להסוות את מקור הכספים ואת זהות בעל הזכויות בהם. החוק הינו כלי יעיל וראוי לצורך ההתמודדות עם הפעולות הללו של המערער.
5. לא ניתן לקבל את טענתו של המערער, כי הוא לא ביקש להסתיר את תקבולי המכירה מכל גורם שהוא, פרט לאשתו דהיום, חברתו דאז. כמו כן, יש לדחות את טענת המערער כי רישום התקבולים על שם אחיו מעיד כי הוא פעל בחוסר תחכום וכלל לא רצה "להלבין" את תקבוליו. אין להתערב במסקנת בית משפט קמא, כי העובדה שהמערער נמנע מלדווח על אותן הכנסות שבחשבונות אחיו לרשויות המס (וכן גם אי העדת האח) מובילים למסקנה שהמערער ביקש להסתיר את הכנסותיו מעיני כל ולא רק מחברתו. כאשר אדם מבצע ביודעין פעולות ברכוש, שהושג בעבירות מקור (להבדיל מעבירות מס), מתוך מטרה להסוות את מקורו או את זהות בעלי הזכויות ברכוש, הרי שמתמלאים כל יסודות העבירה של הלבנת הון לפי סעיף 3(א)(1) לחוק.
6. לגבי טענת המערער על כך שהורשע ב-42 עבירות של הלבנת הון בקשר עם האמור באישומים 1-72 (באותם המקרים שבהם הוכח שהתקבולים הופקדו בחשבונות שניהלו על שם יוסי כהן), במקום בעבירה אחת כפי שעולה מניסוח כתב האישום, נקבע שמבחינה פורמאלית יש תימוכין לטענת המערער ועל התביעה להקפיד בניסוחיה להבא ואם תרצה להרשיע את הנאשם במספר עבירות נפרדות עליה לציין זאת מפורשות גם בפרק הוראות החיקוק שלפיהן מואשם הנאשם לגבי כל הוראות חיקוק בנפרד. אף על פי כן, אין באמור כדי לקעקע את קביעת בית משפט קמא להרשיע את המערער ב-42 עבירות נפרדות של הלבנת הון.
7. יש לדחות את השגת המערער כנגד הרשעתו בעבירה של הלבנת הון נוספת, בקשר לרכישת הדירה מתוך כספים שבחשבונות אחיו. נקבע שכאשר המערער רכש דירה אותה רשם על שם אחיו, הרי שהוא עשה צעד נוסף ונפרד במסלול הלבנת ההון של הסוואת מקור הרכוש ובעליו – פעולה זו אף היא מהווה הלבנת הון – שכן כל פעולה נוספת ברכוש האסור יכולה להוות עבירה נוספת של הלבנת הון, נוכח הוראתו המפורשת של סעיף 3(א) לחוק.
8. הערעור על החלטת החילוט
בית משפט קמא צדק בקביעתו, לפיה כל התקבולים הם של רכוש שהושג כשכר העבירה או כתוצאה מביצועה על פי סעיף 21(א)(2) לחוק, שכן פרשנות אחרת תחטא לתכליתו של החוק ותחייב את בית המשפט להידרש לחישובים ולהשערות סבוכים לגבי היקף הכנסותיו והוצאותיו של העבריין ותעקר את כוחו של החוק לשמש ככלי אפקטיבי למלחמה בהלבנת הון. כמו כן צוין, כי המערער לא שכנע שמישהו מקורבנותיו היה רוכש את הרכוש במחיר נמוך יותר, אילו הוא היה מציג בפניו מצגי אמת.
בית משפט קמא צדק בקביעתו, לפיה אם התמורה ממכירת הדירה תעלה על שווי הסכום שנקבע לחילוט, יושב ההפרש למערער, ואם התמורה תפחת מן הסכום, החילוט יושלם מהכספים המוחזקים בנאמנות בידי באי כוח המערער. כמו כן הדגיש שחילוט הדירה איננו המטרה, אלא הכלי לחילוט רכוש בשווי הרכוש האסור.
יש לדחות את טענתו של המערער, כי ההחלטה להורות על חילוט הדירה נתקבלה בלא שבית משפט קמא בחן האם ייוותרו למערער ולמשפחתו אמצעי מחייה סבירים. צוין כי הנטל להוכיח שחילוט הרכוש לא ימנע מבעל הרכוש ובני משפחתו הגרים עמו אמצעי מחיה סבירים ומקום מגורים סביר, מונח על כתפי התביעה, אך נקבע שזהו "נטל רדום" הדומה לנטלים הקבועים בהוכחת יסוד שלילי בעבירה ובהוכחת עובדות המצויות בידיעתו המיוחדת של הנאשם. נקבע שהמדובר בטענות וראיות חדשות, אותן העלה המערער רק בשלב הערעור, כאשר קיים קושי עם העלאת הטענה שהדירה כלל אינה שייכת לו, יחד עם הטענה שחילוט הדירה יפגע במקום המגורים ובאמצעי המחייה שלו ושל משפחתו.
9. ראוי לשקול את האפשרות שבית המשפט יעשה שימוש בשיקול דעתו ויימנע מלהורות על חילוט רכושו של המערער, ככל שהוא יקדים ויפצה את קורבנותיו.
צוין שכאשר הליך החילוט צולח והעבריינים הורתעו, אז המחולט נותר ככלל בידי המדינה-המחלטת, ויכולתו של אדם לטעון כי הרכוש שחולט הוא למעשה רכושו שלו מוגבל, בפרט כאשר המדובר בכספים שנתפסו אצל העבריין.
ראוי שכך יהיה, שכן בדרך כלל מקורם של הכספים המחולטים בעסקאות אפלות, דוגמת עסקאות סמים, סחר בנשים, סחר בלתי חוקי בנשק או עסקאות מפוקפקות אחרות שהחוק נועד להילחם בהן.
במקרה זה יש הצדקה להפעלת שיקול דעת, שכן העבירות שבוצעו מצויות במידה מסוימת בפריפריה של החוק ולא בליבה שלו. הכספים שנתפסו אצל המערער אינם של רוכשי סמים, רוכשי נשק בלתי חוקי או משתמשים בשירותי מין, אשר בעקרון אינם זכאים לקבל השבה, אלא של אזרחים תמימים שרומו על ידי המערער ושילמו סכום מופרז עבור רכב שאותו לא התכוונו לקנות. אם הכספים יחולטו הם לא יוחזרו לרוכשים המרומים. נקבע כי בנסיבות אלה, במקום לעשות שימוש בכלי הלגיטימי של חילוט רכושו של המערער, ראוי לפתח חלופה בגדרה המערער יוכל לפצות את קורבנותיו ולעשות שימוש בשיקול הדעת המוקנה לבית המשפט בסעיף 21 (א) לחוק ולא לחלט את רכושו של המערער.
משכך, יש לפצות את כל 72 הרוכשים התמימים ולא רק את 42 הקונים שהמדינה הצליחה לאתר את הנתיב המדויק שבו עבר כספם לחשבונו המוסווה של המערער. נקבע שפיצוי זה ישיג תכליות דומות לאלו שבבסיס הליך החילוט מכוח החוק, הן המטרה ההרתעתית והן המטרה הקניינית, ויביא להטבת נזקם של הפרטים מן הציבור – אשר ידוע שנפגעו באופן ספציפי מידי המערער – קהל הקונים המרומים. הדגש כאן הינו על תפיסה של פיצוי הלקוח מתחום המשפט האזרחי בשונה מהכללים החלים לגבי חילוט. יש לתת למערער את האפשרות להפקיד בידי ב"כ את סכומי הפיצוי לקורבנותיו, כאשר הפיצוי יעמוד על סך התשלומים שהמדינה הגדירה בכתב האישום ככאלו ששילמו 71 קורבנותיו של המערער ביתר, כתוצאה ממעשי הרמייה שלו. מובהר, כי הפיצוי נראה כהולם בנסיבות המקרה, למרות שהוא נופל מסכום החילוט – ובכך קיים תמריץ למערער לבחור בדרך זו – זאת על אף שאין בפיצוי כדי להחזיר את הקונים שנפגעו למצב המדויק בו עמדו לפני מעשי המרמה.
אם המערער יפקיד את הסכום בתוך חודשיים ממתן פסק הדין, יהיה בכך נימוק מיוחד – במשמעות סעיף 21(א) לחוק – שלא להורות על חילוט רכושו של המערער לטובת המדינה. לרוכשים שלא יאותרו, שיסרבו לקבל את חלקם או שקיבלו כבר פיצוי בגין המרמה, התמורה שהייתה מיועדת להם תועבר למדינה כחילוט. אם הסכום לא יופקד עד למועד הנקוב, או שהמערער יודיע שאין בכוונתו או באפשרותו להפקיד, ההחלטה בעניין חילוט הסכום מתוך רכושו של המערער לטובת המדינה והדרך למימושה תהפוך לחלוטה.
10. הערעור על גזר הדין
עבירות מן הסוג שביצע המערער גורמות לפגיעה קשה ברוכשים התמימים וביציבות חיי המסחר. גם אם המערער היה מבצע עבירה אחת של זיוף, שימוש במסמך מזויף וקבלת דבר במרמה, די היה בכך כדי להצדיק את השמתו מאחורי סורג ובריח, כאשר ריבוי עבירות מסוג זה מצדיק השתת עונש מאסר משמעותי. מכיוון שהמערער פעל בצורה סדרתית יש להושיבו בכלא שנים ארוכות, במיוחד כאשר לעבירות הזיוף, המרמה וההתחזות מצטרפות עבירות המס והלבנת ההון. העונש שהושת על המערער אינו חמור מדי ואין בנסיבותיו האישיות של המערער כדי להצדיק הקלה בעונש שנגזר עליו.
