המערער עבד בתקופה הרלוונטית במשרד העוסק בהמרת מטבע זר וביצוע העברות כספיות. מפקד הזרוע הצבאית של חמאס באזור חאן יונס פנה אליו, וביקש ממנו סיוע בהעברת כספים ממדינות זרות אל חאן יונס, בתשלום. המערער נענה להצעה, וכך במשך 4 חודשים, במספר רב של הזדמנויות, העביר כספים בסכום כולל של כ- 200,000$, כאשר עבור כל העברה קיבל סך של 1,500$.
המערער הורשע על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בעבירה של ביצוע שירות עבור התאחדות בלתי מוכרת, ונידון ל- 4 שנות מאסר בפועל, ולשנת מאסר על תנאי.
המערער טוען כי יש לבטל את הרשעתו כיוון שלא נתקבלה הסכמת היועץ המשפטי לממשלה להעמדתו לדין, בניגוד לדרישת סעיף 9(ב) לחוק העונשין; כי העונש שהושת עליו חמור ביחס לעונשים שהוטלו בעבר בגין הרשעה בעבירות דומות; המערער גם חולק על עצם החומרה שיוחסה לאופיין הביטחוני של העבירות בהן הורשע, וכן טוען כי לא ניתן משקל לנתונים המצדיקים הקלה בעונש.
בית המשפט העליון דוחה את הערעור וקובע:
1. יש לדחות את הטענה בדבר היעדר אישור היועהמ"ש להגשת כתב האישום. הסכמת היועהמ"ש נדרשת אמנם לשם הגשת כתב אישום בבימ"ש צבאי שהוקם מכוח תקנות ההגנה (שעת חירום), אך סמכות זו הואצלה לפרקליט המדינה, אשר נתן את הסכמתו להגשת כתב האישום. אמנם, ההסכמה ניתנה לאחר ההרשעה, אך לאור עקרון הבטלות היחסית, ולאור העובדה שהמערער היה מיוצג בפני בימ"ש קמא אך טענה זו לא הועלתה, ומשלא שוכנע ביהמ"ש כי נגרם למערער עיוות דין, הרי שאין בקבלת האישור בדיעבד כדי להשמיט את הבסיס תחת ההליך.
2. יש לדחות את הטענה כי מכיוון שהחמאס אינו מוגדר כארגון טרור בשטח A, או כהתאחדות בלתי מותרת, הרי שאין להניח לחובתו של המערער כי ידע שהוא מבצע עבירה. ראשית, המענה לכך נמצא בסעיף 13 לחוק העונשין. שנית, משפנה אל המערער ראש הזרוע הצבאית של החמאס בחאן יונס וביקש את שיתוף הפעולה שלו, אין זה סביר כי לא הבין שהכסף מיועד בצורה זו או אחרת לצורך פעילותו הכוללת של הארגון, לרבות פעילות טרור נגד מטרות ישראליות.
3. יש לדחות את הטענה לפיה העבירות בהן הורשע המערער אינן בעלות חומרה מיוחדת. פעילותם הנרחבת של ארגוני הטרור מותנית בראש ובראשונה בקיומה של תשתית כלכלית איתנה ומבוססת. מסיבה זו מופנים מאמצים לפגיעה בתשתית כלכלית זו, ע"י שימוש בכלים משפטיים שונים, בין היתר, ע"י שימוש בחוק איסור מימון טרור. אומנם, המערער לא הועמד לדין על עבירה לפי חוק איסור מימון טרור, אך יחד עם זאת, המעשים בהם הורשע מהווים חוליה בלתי ניתנת לניתוק משרשרת מימון הטרור, ולכן לא ניתן להתעלם מהעמדה שהביע המחוקק בחוק הנ"ל.
4. יש לדחות את הטענה כי מן המעשים בגינם הורשע המערער לא נשקף סיכון של ממש לביטחון המדינה. גם אם עצם התמיכה הכספית בארגוני הטרור אינה מביאה לסכנה מיידית וישירה, הרי שגם מפעולות מעין אלה שביצע המערער נשקפת סכנה לביטחון המדינה.
5. יש לדחות את הטענה בדבר מינוריות המעשים. המערער פעל במשך 4 חודשים, בהם הספיק להעביר לחמאס סכום נכבד ומשמעותי. לא ניתן למעט בחלקו בשרשרת העברת הכספים.
העלאת רף הענישה בעבירות אלה מוצדקת, והעונש שהוטל על המערער הולם את חומרת המעשים. על בתי המשפט לראות בחומרה רבה כל פעילות של סיוע לארגוני הטרור, ובכלל זה סיוע בגיוס כספים והזרמתם אל מכונת הטרור
