המערער רצה לעבור במעבר הכניסה לישראל בנמל התעופה בן-גוריון, וזאת מבלי שדווח על כך שהוא מחזיק סך של 250,000 יורו. במקרה זה מדובר בערעור על החלטת הוועדה על פי סעיף 15 לחוק, להטיל עיצום כספי. במסגרת הערעור, נתבקש בית המשפט אף להורות על בטלותו של סעיף 15 לחוק.
טענות המערער:
- הוראות החוק פוגעות במערער בניגוד לחוקי היסוד, כך שיש לבטל את סעיפי החוק הרלוונטיים וגם את העיצום הכספי.
- נפלו פגמים מהותיים בדרך התנהלות הוועדה להטלת עיצום כספי, כאשר שיקול הדעת שלה לוקה בחוסר סבירות קיצוני, עד כדי התערבות וביטול החלטתה.
בית המשפט קובע
- בית המשפט לא יבטל חוק בקלות, במיוחד כאשר המדובר בבית משפט השלום, ולאור עיקרון הפרדת הרשויות. בית המשפט סבור, לאחר בחינה מעמיקה, בהתאם לכללים הקבועים בחוק היסוד, כי הסנקציה הקבועה בסעיף 15 לחוק אינה חורגת ממתחם הסבירות והמידתיות, וכי היא תואמת את הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
- בית המשפט לא מקבל את טענותיו של המערער, לעניין עצם ההצדקה בהטלת הסנקציה, לפיהן יש לאבחן בין מי שהוכח ביחס אליו כי הכספים נועדו לצורך הלבנת הון, לבין מי שלא.
- סעיף 10 לחוק מקנה סמכות להגיש כתב אישום בגין הפרת חובת דיווח, ואילו סעיף 15 מאפשר הליך להטלת עיצום כספי. יש צדק בטענת המערער, כי לא נמצאו בהוראות החוק הנחיות או קריטריונים להחלטה האם לנקוט בנתיב של הליך פלילי או בהליך של עיצום כספי. אף על פי כן, אין בהיעדר קריטריונים להחלטה האם להגיש כתב אישום אם לאו, כדי להביא לפגיעה חוקתית או לפגוע בהחלטת הרשות.
- קיומם של שני הכלים מקנה למשיבה בענייננו גמישות ואפשרות להתייחסות ביחס לכל מקרה.
- בית המשפט קובע, כי ראוי לשקול בעתיד להעלות על הכתב את זהות המחליטים, ואת נימוקי המשיבה בהחלטתה האם לנקוט בהליך של עיצום כספי במקום נקיטת הליך פלילי. כל זאת בכדי לאפשר למערערים לתקוף את סבירות ההחלטה ואת נימוקיה.
- לטענת המערער, יש לו זכות חוקתית לבחור האם הוא מעוניין ללכת בדרך של עיצום כספי או אישום פלילי. בית המשפט קובע, כי בכך המערער למעשה מבקש לשלול מהמשיבה את מהות הסנקציה, ובעצם מתן אפשרות בחירה למערער אין כל הצדקה מוסרית, ערכית או חוקתית.
- המערער ציין, כי לדעתו מועד נקודת הבחירה בין ההליך הפלילי להליך של הטלת עיצום כספי צריך ליתן לאחר הטלת העיצום הכספי בפועל. בית המשפט קובע, כי תוצאה כזו אינה סבירה כלל. במקרה שכזה, המשיבה תפעיל שיקול דעת בקשר להליך המתאים ותקיים הליך של עיצום כספי, ולאחר מכן ובהתאם לתוצאות, יוכל המערער להחליט הוא מקבל על עצמו את התוצאה שנקבעה מניהול ההליך, או שמא הוא מעדיף לפנות להליך פלילי.
- בית המשפט הוסיף בעניין זה, כי השוואתו של המערער אל מול הוראות חוק אחרות אינה נכונה, שכן המדובר בהליכים שונים והליך של עיצום כספי אינו הליך של ברירת קנס או כופר. כמו כן, העובדה שמדובר במקרים של תשלום כספים אינה הופכת את ההליך או את הכלים למימושו לזהים.
- בית המשפט מציין כדוגמא, כי אי אפשר להשוות בין אפשרות לברירת קנס במקרה של הודעת קנס על חנייה במקום אסור, לבין החלטה על הטלת עיצום כספי, המתקבלת על ידי ועדה אשר הרכבה נקבע בחקיקה והיושבים בה הינם בעלי מומחיות או הכשרה מוגדרת. כמו כן, אין להשוות את הליך הטלת העיצום הכספי להליך של כופר, שכן עצם מתן האפשרות לתשלום כופר במקום ניהול ההליך הפלילי היא פררוגטיבה של הרשות ואינה נעשית בכל מקרה ומקרה.
- בית המשפט מוסיף, כי שליחת ההודעה על הכוונה להטיל עיצום הכספי על ידי המזכירה ולא על ידי יו"ר הוועדה לעיצום כספי, והעברת פרוטוקול "משופץ" שאינו משקף את שאירע בדיון, הינם כשלים בדרך התנהלות הוועדה ודרך פעולה לא ראויה.
- בית המשפט מציין, כי ניקיון הכפיים של המשיבה, מעצם היותה גוף ציבורי, מחייב להציג את הדברים כפי שהיו בדיון, שכן למראית פני הדברים ישנה חשיבות, שאינה פחותה ממהותם.
- בית המשפט קובע, כי למרות הליקויים הללו, אין להורות על ביטול החלטת המשיבה, שכן במקרה הנדון, אין המדובר בפגמים שיביאו לפגיעה בזכויותיו במידה המצדיקה את שלילת תוקפה של החלטת הרשות.
- בית המשפט מפרט מה הם הקריטריונים אשר ינחו את הוועדה לעיצום כספי ומציין את שיעור ההפרה, תדירותה, השיעור המקסימאלי של העיצום ביחס לאותה הפרה, שיתוף הפעולה של המפר עם הרשות, יכולת זיהוי מקור הכספים, מטרתם והבעלות בהם, וכן תום ליבו של המפר ודרך התנהלותו מול הרשות.
- בית המשפט קובע, כי במקרה של הפרה ראשונה, עיצום כספי של כ- 60% מן הסכום שלא דווח, המגיע כדי 750,000 ₪, אינו מידתי בצורה קיצונית, וחורג ממתחם הסבירות וממתחם ההחלטות של הוועדה במקרים אחרים.
- בית המשפט קובע, כי הועדה חרגה ממתחם הסבירות במידה המצדיקה התערבות, והורה על הפחתת שיעור העיצום לסך של 500,000 ₪.
- בית המשפט מוסיף בשולי הדברים, כי עדיף שהוועדה תשקול את קביעתו של מדרג או ניקוד לכל קריטריון רלוונטי למתן החלטתה, באופן שיקל על החלטתה, ויגביר את וודאות הציבור. כל זאת תוך שמירה על הגמישות לבחינתו של כל מקרה לגופו.
