ו"ע 696/05 עזאלדין ג'ראמנה נ' מדינת ישראל – אגף מכס ומע"מ

המערער, אזרח ישראלי, ביקר בירדן, ובשובו לישראל דרך מעבר הגבול נהר הירדן נשא עמו בתיקו סכומי כסף במזומן, אשר התגלו במהלך בדיקה ביטחונית שנערכה לו (64,800 דולרים ו-7000 דינרים ירדנים). המערער לא דיווח למכס במעבר הגבול על הכספים כמחויב בחוק.

1. דוחה את הערעור.
2. הוועדה אינה כפופה לדיני הראיות הרגילים, ורשאית לבסס את החלטתה על כל ראיה סבירה בעלת ערך הוכחתי. עליה להפעיל את שיקול דעתה עפ"י אמות מידה של הגינות ויושר. תפקיד ביהמ"ש שלערעור הוא לקיים ביקורת שיפוטית על החלטת הרשות המינהלית, היינו – לבחון את סבירות ומדתיות ההחלטה, ולבדוק אם לא נפלו בהחלטה טעות חמורה, או פגם היורד לשורש העניין ומצדיק התערבות.  בית המשפט אינו יכול להחליף את שיקול דעתה של הרשות בשיקול דעתו.
3. המחוקק קבע לעניין הפרת חובת הדיווח שני אמצעי אכיפה במסלולים מקבילים – פלילי ומינהלי. המסלול הפלילי (סעיף 3), קובע סנקציות עונשיות והוא מיוחד לנסיבות חמורות בהן בוצעו פעולות ברכוש אסור במטרה להסתיר את מקורו או כדי לשבש את הדיווח אודותיו. המסלול המינהלי (סעיף 15) נועד, מנגד, למקרים "קלים" יחסית, לגביהם סבורה הרשות המוסמכת כי הופרה חובת הדיווח אך ניתן להסתפק לגבי המפר בהליך מינהלי, שעיקרו הטלת עיצום כספי.
4. לא נפל כל פגם בהחלטת המשיבה כי המערער הפר את חובת הדיווח. לעניין טענתו כי לא הוכח היסוד הנפשי של העבירה (כוונה שלא לדווח), קובע ביהמ"ש כי חזקה על אדם שהוא מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו.
5. לעניין טענת המערער כי הטלת עיצום כספי שמשמעותו חילוט כספים שלא הוכח כי הושגו בעבירה ואף הוכח שמקורם לגיטימי, מהווה פגיעה בלתי ראויה בזכות הקנין, קובע ביהמ"ש כי אומנם  זכות הקניין היא זכות בסיסית המשוריינת בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, אך בענייננו התקיימו תנאי פסקת ההגבלה. כמו כן מציין ביהמ"ש כי לפי סעיף 9 לחוק, אין צורך להוכיח כי מקור הכספים הוא בעבירת מקור, וההוראה חלה על כל סכום, לרבות כספים שלא הוכח לגביהם שהופקו שלא כדין, או, ששימשו לביצוע עבירה. בענייננו מדובר בהליך מינהלי, שהשאלה היחידה הנשאלת לגביו היא אם הוכחה הטענה בדבר אי קיום חובת הדיווח ברמת ההוכחה הנוהגת במשפט האזרחי. התשובה לכך חיובית.
6. היקף העיצום הכספי שהוטל ע"י הוועדה בסך 90,000 ₪, נופל במידה ניכרת מן הסכום שהיתה מוסמכת להטיל על המערער במקרה זה – 1,699,598 ₪, ואף מן הסכום שהיתה מוסמכת להטיל במקרה של הפרה ראשונה שהיקפה איננו גבוה (תקנה 12), במקרה זה – 849,779 ₪. החלטת הוועדה לגבי היקף העיצום מידתית וראויה.