ו"ע 199/06 שפיק נסייר בע"מ נ' מדינת ישראל

ערעור על החלטת הוועדה להטיל על המערערת, העוסקת במתן שירותי מטבע ופעילות של המרת מטבע, עיצום כספי בסכום של 250,000 ₪ בגין הפרת סעיפים 7 ו-8 לחוק והפרת צו נותני שירותי מטבע.

1. דוחה את הערעור.
2. הוועדה אינה כפופה לדיני הראיות הרגילים, ורשאית לבסס את החלטתה על כל ראיה סבירה בעלת ערך הוכחתי. עליה להפעיל את שיקול דעתה עפ"י אמות מידה של הגינות ויושר. תפקיד ביהמ"ש שלערעור הוא לקיים ביקורת שיפוטית על החלטת הרשות המינהלית, היינו – לבחון את סבירות ומדתיות ההחלטה, ולבדוק אם לא נפלו בהחלטה טעות חמורה, או פגם היורד לשורש העניין ומצדיק התערבות.  בית המשפט אינו יכול להחליף את שיקול דעתה של הרשות בשיקול דעתו.
3. המחוקק קבע לעניין הפרת חובת הדיווח שני אמצעי אכיפה במסלולים מקבילים – פלילי ומינהלי. המסלול המינהלי נועד למקרים "קלים" יחסית, לגביהם סבורה הרשות המוסמכת כי הופרה חובת הדיווח אך ניתן להסתפק לגבי המפר בהליך מינהלי, שעיקרו הטלת עיצום כספי.
4. אין מחלוקת שהמערערת הפרה את ההוראות, אך המערערת טוענת כי ביצעה את ההפרות בתום-לב ועקב אי ידיעת הוראות החוק. ביהמ"ש מדגיש כי ההפרות בוצעו במשך תקופה ארוכה יחסית (כשנתיים וחצי), ועל אף שהמערערת קיבלה מכתב מהרשות לאיסור הלבנת הון בדבר חובתה למלא אחר הוראות החוק והצו, וכן כי המערערת פעלה באופן חלקי בלבד לתיקון הליקויים, ולא פעלה למינוי אחראי על חובות התאגיד כמתחייב בחוק. מנגד מציין כי החל ממועד ביצוע הביקורת החלה המערערת לדווח לרשות באופן שוטף.
5. לעניין שיעור הסכום שנפסק – תקנה 9 לתקנות מציבה אמות מידה לקביעת היקף העיצום  עקב הפרה לפי סעיף 7 לחוק. לפי סעיף 14 לחוק, מוסמכת הועדה להטיל עיצום בשיעור שהוא פי עשרה מגובה הקנס הקבוע בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין – מעיד על מגמת החמרה מצד המחוקק כלפי מפרי חובת הדיווח. במקרה זה הוטל עיצום בשיעור 250,0000 ₪, הנופל במידה ניכרת מן השיעור המותר עפ"י החוק והתקנות, גם כאשר מדובר בהפרה ראשונה.
6. על המערערת לשלם למשיבה הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך 5,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין.