ו"ע 106/07 פאר העיר מסחר והשעות בע"מ נ' מדינת ישראל

ערעור על החלטת הוועדה להטיל עיצומים כספיים על המערערים (החברה היא בבעלות בעלה של המערערת גב' פדילה).

1. דוחה את הערעור.
2. ביהמ"ש בוחן את החלטות הרשות המינהלית על-פי קריטריונים מסוימים ומצומצמים אשר נקבעו בדין ובפסיקה, ואינו שם עצמו בנעליה, ואינו שוקל את שיקוליה  המקצועיים.
3. לרשות שלטונית עומדת חזקה כי החלטותיה תקינות, אך חזקה זו ניתנת לסתירה ועל המערער מוטל הנטל לסתור אותה. אם לא הצליח המערער להראות כי נפל פגם בהליך קבלת ההחלטה, יידחה הערעור. 3 סוגי מקרים בהם ניתן לסתור את חזקת התקינות: מקרים בהם יראה כי נפל פגם בתהליך קבלת ההחלטה; מקרים בהם יראה כי נפל פגם בשיקולי הרשות;  מקרים בהם הופרו כללי הצדק הטבעי;
4. בתקנות איסור הלבנת הון (עיצום כספי) תשס"ב -2001 נקבעו עקרונות לעבודת הועדה, והן מנחות את הוועדה אילו שיקולים עליה לשקול, בנוסף לעקרונות הכלליים החלים על כל רשות מנהלית.
5. המערערות לא ניסו לכרסם בחזקה על תקינות ההליכים ותקפות החלטותיה. הן חזרו על הטענות שהועלו בפני הוועדה בתוספת שתיים חדשות: האחת, כי לא נטען והוכח כי המערערות עזרו למלביני הון; והשנייה, כי העיצום הכספי הוא גבוה יחסית להיקף העסקאות. לעניין הטענה הראשונה קובע ביהמ"ש כי אין לתת לה מקום מכיוון שהחוק לא נועד למלביני הון או למשתפי פעולה עמם, אלא לנותני שירותי מטבע, ומטרתו למנוע הלבנת הון וניצול שירותי המטבע לשם כך. החוק דורש את הדיווח לא משום החשד בנותן השירות אלא כדי למנוע ניצולו על ידי עבריינים. לכן אין כל משמעות לעובדה כי המערערות דיווחו לשלטונות המס על הכנסותיהן, שכן דיווח זה מעמיד אותן כשומרות חוק בענייני המיסים, אך אינו מגן על המדינה מפני הלבנת הון. לעניין הטענה השניה, קובע ביהמ"ש כי ייתכן ולו הוא היה יושב בוועדה, היה נותן משקל רב יותר לעובדה כי מדובר במקרה ראשון, כי הן חזרו לדרך הישר ושיתפו פעולה עם השלטונות. אך כאמור, ביהמ"ש אינו שם עצמו במקום הוועדה. החלטת הוועדה נעשתה בסבירות הראויה.