ביום 23.12.07 נכנסו המערערים אל גבולות המדינה במסלול הירוק בנתב"ג, כשברשות המערער 1 סך של 49,900 דולר ארה"ב וברשות המערער 2 סך של 45,300 דולר. אין חולק כי על סכומים אלה חלה חובת דיווח על פי החוק. בעת כניסתם לארץ, הייתה חובת דיווח על פי החוק מהסך 80,000 ₪ ומעלה, כך שהמערערים נשאו בכליהם סכומים הגבוהים מהסכום שמותר להכניסו לארץ בלא דיווח. לאחר שהוועדה שמעה את המערערים ובחנה את המסמכים שהביאו בפניה, הטילה עליהם עיצומים כספיים בגובה כספים שנתפסו מעל לסף חובת הדיווח. טענות המערערים בערעור:
- ניגוד עניינים – החלטת הוועדה התקבלה בניגוד עניינים והיא נגועה בשיקולים שאינם ענייניים לאור העובדה שיו"ר הוועדה, מר רפי גבאי, מכהן בו זמנית כבר סמכא בתפקיד מעין שיפוטי והן כראש היחידה החוקרת והמבצעת.
- היעדר פרוטוקול כדין – הוועדה הפרה את חובתה שבסעיף 5 לתקנות איסור הלבנת הון (עיצום כספי), תשס"ב-20011 לפיה יש לערוך לכל דיון בוועדה פרוטוקול. נטען שהפרוטוקול בעניין הנדון אינו ממלא אחר דרישה זו בהיעדר תיעוד הולם בו, ומשכך אינו משקף נאותה את מה שהתרחש בדיון. היעדר פרוטוקול מלא מונע את יכולתה של ערכאת הערעור לבחון את תקינות התנהלותו של ההליך המנהלי.
- היעדר הנמקה – סעיף 5(ה) לתקנות מחייב את הוועדה לנמק את החלטתה, כאשר במקרה הנדון החלטת הוועדה אינה מנמקת את ההכרעה והסנקציה אלא מתייחסת באופן לקוני וכללי בלבד לטענות השונות. נראה כי אין הנמקה עניינית להחלטה.
- פגמים דיונים בהחלטה – בין היתר נטען, כי סעיף 13(ד) לחוק קובע שהחלטות הוועדה יתקבלו ברוב דעות, אך בהחלטה אין התייחסות לרוב או מיעוט. כמו כן, לא ברור מקריאת הפרוטוקול וההחלטה מהו מועד מתן ההחלטה.
- פגיעה בזכות הטיעון לאור אי פרסום החלטות קודמות של הוועדה – העובדה שבמועד כינוס הוועדה לא פורסמו בפומבי החלטות ופרוטוקולים של דיוניה פגעה בזכות הטיעון של המערערים פגיעה קשה, כיוון שלא היו בידיהם האמצעים להשוות ולהסתמך על מקרים דומים.
- חריגה ממתחם הסבירות והמידתיות – שיעור העיצום הכספי שהוטל על המערערים אינו סביר בהיותו חריג במידה משמעותית מעיצומים שהוטלו על מפרים אחרים.
- הוועדה התעלמה מנסיבות אישיות וכלכליות של המערערים.
בית המשפט דוחה את הערעור וקובע –
- יש לדחות את הטענה שהוועדה חרגה מכללי מנהל תקין ונגועה בפגם מהותי של ממש. תקנה 5(ב) לתקנות הטלת העיצום הכספי קובעת כדלקמן: "הועדה תנהל פרוטוקול שבו ירשמו את החומר ואת הטענות שהוצגו לפניה, וכן את החלטותיה; כן תנהל הועדה מעקב על תשלום העיצום הכספי שהטילה; החלטת הועדה תיחתם בידי חבריה; המפר לכאורה יקבל עותק של פרוטוקול הועדה." מקריאת הפרוטוקול עולה שעל פניו הפרוטוקול ערוך על פי האמור בתקנה. נקבע שעל מנת להוכיח שהפרוטוקול אינו משקף את כל מה שהיה בדיון עצמו, היה על המערערים להביא ראיות להוכיח את טענתם זו, במיוחד כאשר הם היו מיוצגים על ידי עו"ד בעת הדיון בוועדה. כמו כן, החלטת הוועדה חתומה על ידי כל חבריה, מה שמלמד שהאמור בהחלטה משקף את דעתם של כל חברי הוועדה.
- החובה לדווח על הכנסת כספים לישראל מצויה בחוק, אשר קובע שלהפרה של חובה יכול ותהיה תוצאה פלילית, ויכול שתהיה תוצאה מנהלית של עיצום כספי. אין מחלוקת בין הצדדים שבעת המעבר במסלול הירוק בנתב"ג, נשאו עליהם המערערים כסף זר אשר הייתה קיימת לגביו חובת דיווח מסכום השווה ל- 80,000 ומעלה, כך שהמערערים נשאו בכליהם סכם הגבוה ביותר מ- 200,000 ₪ מהסכום שמותר להכניסו לארץ בלא דיווח על פי החוק.
- מהפסיקה נראה שלעניין הפרת חובת הדיווח אין כל חשיבות לשאלה מהו מקור הכספים. החשיבות למקור הכספים הינה בשלב השני שלאחר מילוי חובת הדיווח, בעת שהשלטונות יבואו לבדוק את מקור הכספים, האם הכספים הינם כשרים או שמא הם כספים שהושגו בפשע. צוין שעל הרציו שעומד מאחורי חובת הדיווח עמד השופט חשין בפס"ד שם טוב וצוטטו עמוד 411 וכן עמוד 416 מפסק דין זה. השופט הוסיף, כי מדבריו של השופט חשין עולה, כי הפרת חובת הדיווח גוררת אחריה את הסנקציות הקבועות בחוק, בין אם מקורו של הכסף עליו לא דיווח האדם הוא כשר ובין אם אינו כשר, או "אסור" בלשון החוק.
- לעניין העיצום הכספי נכתב, כי לוועדה כרשות מנהלית יש שיקול דעת לפעול במסגרת פעולותיה. בית המשפט לא קובע האם שיקול הדעת של הוועדה היה נכון או לא נכון, אלא הוא קובע האם שיקול הדעת של הוועדה היה סביר או בלתי סביר – האם הוועדה חרגה ממתחם הסבירות או לא.
- לעניין סכום העיצום, השופט כתב בעמוד 13 לפסק הדין:
"סעיף 15(א) לחוק קובע שניתן להטיל עיצום כספי בשיעור שלא יעלה על מחצית הקנס הקבוע בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין או עד פי חמישה מהסכום שלא דווח עליו, לפי הסכום הגבוה יותר. הקנס לפי סעיף 61(א)(4) לחוק העונשין הינו 202,000 ₪, ומחצית ממנו הינו 101,000 ₪. הסכום שלא דווח עליו הינו 216,000 ₪, והכפלתו ב-5 מביאה אותנו לסך 1,080,000 ₪. בהתאם להנחיה שקובע סעיף 15(א) לחוק, יש להתחשב בסכום הגבוה מבין שני סכומים אלו. לכן, הגבול העליון של העיצום הכספי שהיתה הוועדה מוסמכת להטיל על המערערים הוא 1,080,000 ₪".
- לעניין מקור הכסף נכתב, כי תקנה 10 קובעת שהוועדה תדון בין השאר בקריטריונים המנויים בתקנה. כמו כן נכתב, כי מהמלים "בין השאר" בהם נוקטת התקנה עולה, כי הוועדה רשאית לשקול שיקולים נוספים על אלו הקבועים בתקנות. השופט ציין, כי הוא סבור שמקור הכסף הינו אחד השיקולים אותו יכולה ורשאית הוועדה לשקול בבואה להטיל את העיצום הכספי. כל זאת מכיוון שגובה העיצום הכספי לגבי כספים שמקורם כשר (בהם הופרה חובת הדיווח) אינו דומה לעיצום הכספי לגבי כספים שמקורם הינו "אסור". לגבי המקרה הנדון נקבע, כי מקור הכספים לא הוכח, יעד הכספים לא הוכח ואופן השבת הכספים לא הוכח. כל שהוכח הוא שהוכנס סכום כסף גדול בשערי המדינה בנסיבות לא ברורות ולא ניתן לקבוע שמקור הכספים הוא חוקי.
- לגבי גובה העיצום הכספי, השופט קבע בעמוד 15 לפסק הדין:
"בהתאם לתקנה 12, מאחר ומדובר בהפרה ראשונה של המערערים של הוראות החוק, העיצום המכסימלי שהיתה מוסמכת הוועדה להטיל על המערער הינו 540,000 ₪. הוועדה לא מיצתה את הדין עם המערערים, אלא הפעילה את שיקול דעתה על פי תקנה 13, והטילה עליהם עיצום כספי בסך 205,000 ₪ בלבד, שהוא סכום הנמוך מהסכום המכסימלי של העיצום הכספי שהיתה יכולה להטיל עליהם. סבור אני שבנסיבות הענין הפעילה הוועדה את כל הוראות החוק והתקנות לקולא בעניינם של המערערים".
- השופט קבע לסיום בעמוד 16 לפסק הדין:
"בנוסף, קיימת מדיניות משפטית להטלת עיצומים כספיים בסכומים גבוהים יחסית, על מנת למנוע מצב בו ישתלם למפרי חוק למיניהם להפר את חובת הדיווח תוך נטילת הסיכון לתשלום עיצום כספי נמוך. רק מדיניות כזו תשרת נאמנה את מטרות החוק אשר עניינו המאבק בתופעת הלבנת ההון ומימון טרור ופשע.
מעבר לאמור, הועדה ציינה כי התחשבה בנסיבותיהם של המערערים שכן לולא נסיבותיהם הייתה מטילה עליהם עיצום כספי גבוה יותר.
משקבעתי שהוועדה הפעילה את כל הוראות החוק והתקנות לקולא בעניינם של המערערים, הרי שפעלה בסבירות, ודין ערעורם של המערערים להידחות.
מאחר ולפי טיעוני הצדדים, בעת תפיסת הכספים היה שווי הסכום שנתפס מהמערערים כדי תשלום מלוא העיצומים הכספיים, וסכומים אלו לא הוחזרו למערערים, הרי שסכומים אלו ישמשו לצורך תשלום העיצומים הכספיים, והמשיב רשאי להעבירם לתשלום העיצומים הכספיים, והמערערים אינם צריכים להוסיף מאומה. זאת, מכיוון שהמשיב היה צריך לדאוג לשמור על ערך הכסף, מכוח היותו נאמן על כספים אלו.
סוף דבר:
כל האמור לעיל, אני דוחה את הערעור".
