ערעור על החלטת הוועדה להטיל עיצום כספי בסך 200,000 ₪.
המערער ביקש לעבור במעבר הכניסה לישראל בנמל התעופה, מבלי שדווח על כך שהוא מחזיק בידיו סך של 357,000 ₪. באותו מועד נתפס הסכום כולו.
במסגרת הדיון בוועדה הגיעו הצדדים להסכמה דיונית לפיה יושב למערער סכום של 90,000 ₪ המהווה את סכום העודף שאינו חייב בדיווח, מחצית מן הסכום שנתפס ישאר תפוס, והיתרה תמצא בידי ב"כ המערער בנאמנות. לאחר קיום דיון בעניין, הוחלט על הטלת עיצום בסך 200,000 ₪.
בית המשפט קובע –
הערעור מתקבל במובן זה שהחלטת הוועדה בטלה, ובמקומה תתכנס וועדה חלופית.
2. יו"ר הוועדה בעניינו של המערער, מר גבאי, היה מעורב גם בהליך מעצרו של המערער. בית המשפט מאמץ את טענת המערער כי גבאי היה מצוי בניגוד עניינים מהותי נוכח העובדה כי היווה חלק מן ההליך לכל אורכו, בכובעים שונים. בית המשפט מציין כי במקרה זה קיים חשש כי שיקול דעתו של יו"ר הועדה יושפע ממעורבותו בתהליכים קודמים והיקף שיקול הדעת שניתן לוועדה זו הוא רחב מאוד. המשיבה כגוף ציבורי, מחויבת לאמות מידה של שקיפות, אובייקטיביות וניקיון כפיים הבאים לידי ביטוי, בין היתר, בדרך שבה מתקבלות החלטותיה. חייבת להתקיים הפרדה ברורה בין הגורמים המבצעים בשטח לבין הגורם המכהן כטריבונל מנהלי המקבל בסופו של יום החלטה בעניינו של האזרח, בוודאי כאשר אין מניעה לבצע את אותה הפרדה. לאמון הציבור בהחלטות הרשות המנהלית יש חשיבות עצומה, והוא מותנה, בין היתר, גם בחזות פני הדברים, דהיינו באופן שבו אדם מן הציבור רואה את דרך התנהלות הרשות. במקרה זה בית המשפט קובע כי דרך התנהלות המשיבה אינו עומד בקנה אחד עם המטרה לשימור אמון זה.
3. בהתייחס לטענת המערער כי מועד החתימה על ההחלטה מהווה עילה לביטול ההחלטה נוכח הוראת סעיף 11(ב) לחוק, קובע ביהמ"ש כי מבחינה פורמלית עמדה המשיבה בדרישות הדין, אך מבחינה מהותית נפל פגם של ממש בדרך התנהלותה (ההחלטה ניתנה, ורק בחלוף שבועיים ניתנו הנימוקים לה). מתוך שכך יש להסיק כי בפועל נתקבלה החלטות הרשות ללא נימוקים, ומכאן שהיא פגומה מהותית.
4. דוחה את טענת המערער כי לא הוכחה קיומה של כוונה, וכי אין לפרש את הסעיף כסעיף של "אחריות קפידה", ולכן אין להטיל עיצום כספי. מדובר בהליך מנהלי, בו לא נדרשת כוונה. ייתכן כי לשאלת כוונת המערער תהא חשיבות לעניין גובה העיצום הכספי שיוטל כחלק ממכלול השיקולים אותם שוקלת הועדה.
5. בהתייחס לטענת המערער כי המשיבה הציבה מגבלה על יכולתו לערער על החלטותיה מכיוון שהחלטותיה אינן מפורסמות, קובע ביהמ"ש כי מדובר בהתנהלות ציבורית שאמורה להיות שקופה ודוחה את נימוקי המשיבה בעניין זה.
6.
ביהמ"ש מציין כי הוא מכיר בחשיבותו הרבה של חוק איסור הלבנת הון, ובהשלכות שיש לאכיפתו, וכן מודע לחשיבות אלמנט ההרתעה הטמון בהחלטות הועדה. אך מאידך, סבור כי כי כל חברה מתוקנת נשענת כתנאי בלעדיו אין, על אמון הציבור ברשות, וזה מותנה בין היתר, בסבירות פעולותיה ודרך קבלת החלטות הרשות כפי שהן נצפות על ידי האזרח.7. אין מדובר בפגם בודד שנפל בפעולת הרשות אלא במספר ליקויים המשתלבים זה בזה. האיזון מחייב את ביטול החלטת הועדה, תוך מתן אפשרות לוועדה חלופית לשוב ולדון בעניינו של המערער. ביהמ"ש אינו סבור כי הדרך הנכונה במקרה זה יהיה בהמרת העיצום הכספי באזהרה, אלא במתן אפשרות בידי הוועדה לתקן את הליקויים.
