בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי נטען, כי העורר ושלושה אחרים היו פעילים באגודת "וועדת הצדקה בא-רם ודחיית אל בריד" אשר שימשה כצינור להעברת כספים מגופים של ארגון "החמאס" בחו"ל לפעילי הארגון בירושלים.
באישום הראשון נטען, כי העורר והנאשמים האחרים קיבלו כספים עבור הוועדה מגוף בשם "קואליציית הצדקה" (להלן הקואליציה), אשר הוכרז על ידי שר הביטחון כהתאחדות בלתי מותרת לפי תקנה 84(1)(ב) לתקנות ההגנה. נטען כי הקואליציה היא ארגון גג המאגד עשרות ארגונים איסלאמיים מרחבי העולם, ומנוהלת ע"י שייח' המזוהה עם הזרם הקיצוני של ארגון "האחים המוסלמים" אשר נתן תוקף הלכתי לביצועם של פיגועי התאבדות. נטען כי החל משנת 1999 קיבלו העורר והנאשמים מהקואליציה ומגופים הפועלים מטעמה, כספים בסכום כולל של 17.5 מיליון ש"ח, כאשר לצורך קבלת הכספים הם עמדו בקשר רציף עם פעילי הגוף ומוסדותיו. בגין אלה, יוחסו לעורר ולנאשמים עבירות של פעולה ברכוש טרור, לפי סעיף 9(2) רישא לחוק איסור מימון טרור; ביצוע שירות התאחדות בלתי מותרת, לפי סעיפים 85(1)(ג) ו-733 לתקנות ההגנה; מגע עם סוכן חוץ, לפי סעיף 114 לחוק העונשין.
באישום השני נטען, כי סמוך לחודש אוקטובר 2005, קיבלה הוועדה מגוף בירדן, אחת האגודות הפועלות תחת הקואליציה, 50,000 דינר. לאחר העברת הכסף, פנו לוועדה שלושה פעילי חמאס בכירים בירושלים, וביקשו ממנה לקבל לידם את הכסף שהתקבל מירדן, בטענה כי כסף זה יועד להם ונשלח לוועדה עבורם. נטען כי בתחילה, התנגד יו"ר הועדה להעברת הכסף, אולם לאחר שנועץ ביתר חברי הוועדה, והעורר ביניהם, החליט להיענות לבקשתם של השלושה ולהעביר לידם את הכסף, שבחלקו נעשה כבר שימוש. העורר והנאשמים העבירו להם סכום של 35,000 דינר.
בהמשך, פנה נציג הקואליציה לקסראוי, אחד הנאשמים, וביקש ממנו כי הוועדה תמצא דרך להעברת כספי הקואליציה לאנשי חמאס ירושלים מבלי להותיר עקבות. לאחר עריכת התייעצות בין הנאשמים, סיכם קסראוי עם נציגי הקואליציה כי הכספים יועברו מן הקואליציה לירדן, ומשם, באמצעות חלפנים, הם יועברו במזומן לוועדה ודרכה, לפעילי החמאס בירושלים. כך העבירו הנאשמים לפעילי חמאס ירושלים סכום כולל של 900,000 ש"ח, בידיעה כי בכך הם מסייעים בהעברת כספי טרור לפעילים בארגון טרור. בגין כך, יוחסו לנאשמים עבירות של פעולה ברכוש למטרות טרור לפי סעיף 8 לחוק איסור מימון טרור; ביצוע שירות עבור התאחדות בלתי מותרת, לפיסעיפים 85(1)(ג) ו-73 לתקנות ההגנה; מגע עם סוכן חוץ לפי סעיף 114 לחוק העונשין; ועבירה של תמיכה בארגון טרוריסטי לפי סעיף 4(ד) לפקודת למניעת טרור;
עם הגשת כתב האישום המדינה הגישה בקשה למעצר עד תום ההליכים של הנאשמים, וביניהם העורר. בית משפט קמא קיבל את הבקשה ביחס לעורר (יתר הנאשמים נעצרו עד לתום ההליכים בהליך נפרד), וקבע כי בידי המשיבה מצויות ראיות לכאורה לכך שהעורר היה חבר בוועדה, לכך שהיתה לו מעורבות עמוקה בפעילותה ולכך שהוא היה מוסמך, יחד עם אחרים, לקבוע את ייעודם של הכספים שהגיעו לידיה. כן נקבע, כי קיימות גם ראיות לכאורה לכך שהוועדה שימשה צינור להעברת כספים מהתאגדויות בלתי מותרות הקשורות לחמאס, לפעילויות של החמאס בישראל ולפעילויות צדקה, וכי קיימות ראיות לכאורה לכך שהעורר היה מעורב באופן ישיר בהעברות כספים. עוד נקבע, כי עוצמתן של הראיות הלכאוריות ביחס לפעילויות האחרות שיוחסו לעורר בכתב האישום, לרבות קבלת סכום של 17.5 מיליון ש"ח מאת הקואליציה, והעברת סכום של 900,000 ש"ח לאנשי חמאס בירושלים – אינה גבוהה. בית המשפט הוסיף וקבע כי בעניינו של העורר קמה חזקת מסוכנות סטטוטורית מכוח העבירה של ביצוע שירות בשביל התאחדות בלתי מותרת, ועילת מסוכנות זו לא נסתרה בידי העורר ולא ניתן לאיינה באמצעות חלופת מעצר.
על כך הוגש ערר זה, בו הוסכם על קיומן של ראיות לכאורה לצורך הדיון, והערר התמקד בשאלת המסוכנות ובבקשת העורר לשחררו לחלופת מעצר.
בית המשפט קובע:
דין הערר להידחות.
נוכח העבירות שיוחסו לעורר, קמה בעניינו חזקת מסוכנות סטטוטורית. בענייננו, יוחסו לעורר בגדרם של שני האישומים המופיעים בכתב האישום שתי עבירות של ביצוע שירות עבור התאחדות בלתי מותרת לפי סעיף 85 לתקנות ההגנה. עבירות לפי סעיף זה מוגדרות, בסעיף 35 לחוק המעצרים כעבירות בטחון, המקימות עילת מסוכנות לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(2) לחוק המעצרים. בנוסף, יוחסה לעורר גם עבירה של פעולה ברכוש למטרות טרור לפי סעיף 88 לחוק איסור מימון טרור, המקימה אף היא, חזקת מסוכנות סטטוטורית.
טענותיו של העורר אינן מפריכות חזקה זו.
התשתית הלכאורית מובילה למסקנה כי העורר מילא תפקיד מהותי בגוף אשר שימש כצינור להעברת כספים לארגון חמאס בישראל. טענת העורר לפיה הוא התנגד בחלק מהמקרים להעברת הכספים לאנשי חמאס, אינה יכולה לסייע לו בשלב זה, שכן אף אם נניח, לצורך הדיון, כי העורר אכן התנגד להעברת הכספים האמורה הרי שבפועל, לאחר שהביע את התנגדותו, המשיך העורר בפעילותו בוועדה ולא ניתק עצמו ממנה. בנסיבות אלה, ונוכח קיומה של חזקת מסוכנות סטטוטורית הנובעת מאופיין וטיבן של העבירות המיוחסות לעורר, לא ניתן לקבל את טענתו לפיה לא נשקפת ממנו מסוכנות.
בנסיבות המקרה שלפנינו לא ניתן לשחררו לחלופת מעצר.
מחומר הראיות עולה, לכאורה, כי העורר מילא תפקיד מהותי בביצוען של עבירות בטחון. גם אם פעילותו של העורר, ובכללה מתן שירות להתאחדות בלתי מותרת ותמיכה בארגון טרור, התמקדה לכאורה בהיבט אזרחי- כלכלי של הזרמת כספים, שלפי טענתו נועדו לשמש לפעילות "אזרחית", ומיועדת לקרב את הציבור הפלסטיני לתנועת החמאס ולהרחיב את מעגל התומכים בה, אין באמור כדי לגרוע מן הסיכון הנשקף ממנו. כפי שנפסק לאחרונה, "הפסיקה הכירה כבר בכך שפעילות בארגון טרור שהיא בעלת אופי אזרחי טומנת בחובה סיכון ממשי לביטחון הציבור בישראל" (ע"פ 3827/06 פלוני נ' מדינת ישראל, 27.3.07).
