הלבנת הון בבנקים – היבטים פליליים
מאת: עו"ד יעל גרוסמן[1]
1.1 הקדמה
פעילותם המקצועית של עובדי הבנקים חושפת אותם לנושא איסור הלבנת הון, ועלולה להעמיד אותם בסכנת ביצוע של עבירה פלילית.
על עובדי הבנקים מוטלת, כמו על כל אדם, החובה להמנע מלבצע או לסייע לביצוע עבירות הלבנת הון. אולם, בנוסף לחובה המוטלת על כל אדם, חלה עליהם אחריות יחודית הנובעת ממעמדם המקצועי, הן בשל העובדה שהחוק הטיל עליהם חובות דיווח מיוחדות, והן בשל העובדה שהתפיסה שעומדת ביסוד חקיקת החוק[2] הינה כי יש למנוע מעבריינים להחדיר את רווחי העבירה למערכת הבנקאית, ותפיסה זו מטילה על עובדי הבנקים אחריות כבדה במיוחד.
1.1 חובת הדיווח המוטלת על עובדי הבנקים
הטלת חובות דיווח בחוק איסור הלבנת הון על עובדי הבנקים, הפכה אותם, בעל כורחם, לשותפים עקיפים לאכיפת החוק. עובדי הבנקים חויבו לבצע שורה של מטלות, וביניהן זיהוי הלקוח, שמירת מסמכים, לימוד אופי פעילותו הפיננסית של הלקוח, והעברת דיווחים על הלקוח אל הממונה על הלבנת הון בבנק, כדי שיעביר דיווח לרשות לאיסור הלבנת הון.
חובת הדיווח הוטלה על עובדי הבנקים, משום שהמחוקק רואה מעין "שומרי סף". הם אלה שנמצאים במגע בלתי אמצעי מול הלקוח, ובפניהם נפרסת תמונת פעילותו המלאה, אשר ממנה ניתן לפעמים ללמוד על קיומם של סימנים מחשידים, אשר המידע עליהם מסייע לרשויות האכיפה.
המחוקק הבטיח את שתוף הפעולה מצד עובדי הבנק ע"י כך שקבע כי אי הדיווח יכול לעלות במקרים מסוימים עד כדי עבירה פלילית. חובות הדיווח הוטלו על הבנקים, מכיוון שהמחוקק סבר כי הדיווחים חיוניים למלחמה בתופעה של הלבנת הון, והוא עשה כן על אף שיש בכך משום התערבות בזכות לפרטיות וביחסי הנאמנות בין הלקוח לבנק.[3]
בפסק דין שם טוב[4] מנסח זאת השופט חשין כך:
"הנחת היסוד של החוק היא כי מלביני ההון פועלים באורח פתלתול וערמומי, וניתן יהא לחשוף את מעלליהם רק אם תוטל חובת דיווחת טוטלית וגורפת על כל פעולה מעל לסכום מסוים ועל כל פעולה חריגה. לו אחרת אמרנו, כי אז יצרנו פרצות ואיפשרנו למלביני הון להתחמק מן הדין. וזה אמנם העיקרון שחוק איסור הלבנה בנוי עליו: העיקרון הוא עיקרון הדיווח – דיווח גורף, דיווח רחב ומלא – מתוך הכרה כי בשל הקושי הרב הכרוך בחשיפה, לא ניתן יהא אחרת להתחקות באורח אפקטיבי אחר עבירות ועבריינים."
מטרת הדיווח היא, אם כן, לאפשר לרשויות החקירה להתחקות אחרי כל פעולה חריגה. עובדי הבנקים משמשים צינור, שדרכו מוזרם המידע לרשות, בצורת דיווחים על פעולות רגילות, לפי קריטריונים שנקבעו מראש, או על פעולות בלתי רגילות, על פי שיקול דעתו של עובד הבנק.
1.2 מאגר המידע של הרשות לאיסור הלבנת הון
המידע המועבר ע"י הבנקים מוזרם למאגר המידע המנוהל ע"י הרשות לאיסור הלבנת הון. הרשות מעבדת את המידע ומנתחת אותו, במטרה לקבל תמונה על תנועות כספיות חשודות, ועל קשרים פיננסיים בין חשודים ועבריינים, ואף אוספת מידע מודיעיני ממקורות נוספים, מן הארץ ומחו"ל, לצורך חקירת עבירות פליליות. הרשות רשאית לפנות בבקשה לקבלת מידע גם לרשויות המס. המידע יועבר אליה בכפוף לאישור ספציפי של שר האוצר.[5]המאגר כולל נתונים רבים, שמקורם בעיקר בחובות הדיווח הגורפות שנקבעו בחוק. חובות אלה, המתמקדות בדיווח על פעולות פיננסיות שונות שבוצעו על-ידי הלקוחות, הוחלו על מרבית הגופים הפיננסיים הפועלים במדינה, ובכללם תאגידים בנקאים, חברות וסוכני ביטוח, חברי בורסה, מנהלי תיקים, קופות גמל, חלפנים ונותני שרותי מטבע ובנק הדואר.
מדי שנה מגיעים לרשות מאות אלפי דיווחים על פעולות רגילות, ועוד אלפי דיווחים על פעולות שנחזות כבלתי רגילות, או כחורגות ממהלך העסקים הרגיל של הלקוח.[6] מבחינת המהות, אין הבדל של ממש בין הדיווחים על פעולות רגילות לבין הדיווחים על פעולות בלתי רגילות. והפעולות הרגילות הן פעולות שאותן הגדיר המחוקק מראש כפעולות החבות בדיווח בעוד שביחס לפעולות הבלתי רגילות מחויב עובד הבנק להפעיל שיקול דעת, ולדווח עליהן רק במקרה של חשד, מדווחות הפעולות הרגילות באופן אוטומטי, עלפי קריטריונים של סוג/גודל הפעולה, שאותם קבע המחוקק מראש.
הרשות היא גוף מודיעיני העוסק באיסוף המידע, עיבודו וניתוחו בלבד. כאשר מצביע המידע על חשד לביצוע עבירת הלבנת הון או מימון טרור, מעבירה הרשות מידע ממאגר המידע שבניהולה למשטרת ישראל או לשב"כ, לצורך פתיחה בחקירה.
1.3 אחריות פלילית בשל הפרת חובת הדיווח
החוק מגדיר כעבירה פלילית את פעולתו של מי שעושה פעולה ברכוש, או מוסר מידע כוזב, במטרה שלא יהיה דיווח נכון ומלא לרשות לאיסור הלבנת הון.[7]
"פעולה ברכוש" כוללת כל פעולה בנקאית, השקעה, פעולה בניירות ערך, מתן או קבלת אשראי, יצירת נאמנות, וכל קבלה, מסירה או החזקה של רכוש.[8]
משמע, כל אדם העושה פעולה שמטרתה שיבוש משטר הדיווחים, מבצע עבירה פלילית. בדרך זו מגן המחוקק על משטר הדיווחים עצמו, ללא קשר לשאלה אם שיבוש הדיווח נעשה במטרה להלבין רכוש או לא. הרעיון העומד מאחורי החקיקה הוא כי ללא משטר דיווחים קפדני, לא תוכל הרשות לאתר מלביני הון.
הפרקטיקה מוכיחה כי מלביני הון משתמשים במערכות הפיננסיות ובמערכת הבנקאית בפרט, כדי להלבין, או במלים אחרות – להעלים, את רווחי העבירות המבוצעות על ידם. על כן מייחס המחוקק חשיבות רבה למשטר הדיווחים ולאמיתות הדיווחים, ויוצר סביבם חגורת הגנה באמצעות החקיקה הפלילית.
השמירה הקפדנית על חובת הדיווח, כשלעצמה, היא המטרה שאותה מבקשות הרשויות להשיג. על כן קבעו בתי המשפט כי מי שמפר את חובת הדיווח כשלעצמה מבצע עבירה פלילית עצמאית, גם אם אין לו כל מידע על כך שמקור הרכוש שהדיווח מתייחס אליו בעבירה. בתי המשפט פירשו את הסעיף הרלבנטי, סעיף 3 (ב) לחוק, כאוסר על כל פעולה ברכוש שמטרתה להסוות את מקור הרכוש, גם אם מדובר ברכוש כשר.[9]
את הקו המחמיר של בתי המשפט ניתן להדגים באמצעות פסק דין הדן בעניינו של אדם שפתח חשבון על שם אחיינו, ופעל על פי יפוי כח בחשבון זה. לאחר שהפקיד בחשבון 2.5 מיליון ₪, הוא ביצע במשך מספר ימים חמש משיכות של סכומים הנמוכים במעט מ- 200,000 ₪ (רף הדיווח על פעולה רגילה באותה עת. היום רף הדיווח הינו 50,000 ₪) בית המשפט הרשיע אותו בעבירה של הפרת חובת הדיווח, למרות שנטען כי הנאשם פעל כך בשל חששו ממס הכנסה, ולא בשל רצונו להסתיר נתונים מן הרשות לאיסור הלבנת הון.[10]
בתי המשפט הרחיבו, אם כן, את תחולתו של החוק, והחילו אותו גם על הפרת דיווחים הנוגעים לרכוש ממקור כשר ולגיטימי.
1.4 האחריות הפלילית חלה הן על עובד הבנק והן על הלקוח
בתי המשפט התייחסו ספציפית למקרים של הפרת חובת הדיווח ע"י עובד בנק, וקבעו כי במקרה של הפרת חובת הדיווח, ניתן לחייב באחריות פלילית גם את עובד הבנק המפר את חובת הדיווח, גם את הלקוח, אם הוא זה שגרם להפרת חובת הדיווח, וגם את שניהם בו זמנית, אם שניהם פעלו במודע.
במספר מקרים ניסו עובדי בנקים, או עובדי גופים פיננסיים אחרים, לטעון כי החובה שלא לשבש את פעולת הדיווח חלה על הבנק כתאגיד, ואינה חלה על עובדי הבנקים עצמם. בתי המשפט דחו טענה זו. באחד מפסקי הדין שעסקו בנושא[11] טענה פקידת בנק, אשר רשמה במסמכי החשבון פרט לא נכון מבין הפרטים המחויבים בדיווח, כי חובת הדיווח חלה על הבנק כתאגיד ולא עליה באופן אישי. הפקידה הנחתה את הלקוח, לומר לאדם שפתח חשבון בבנק, כי יצהיר שהוא הנהנה היחיד בחשבונו, למרות שעובדה זו, לפי מה שנטען בכתב האישום, לא היתה נכונה.
בית המשפט דחה את טענתה של הפקידה, וקבע כי פקידי הבנק הם הבאים במגע עם הלקוחות, והם המזינים בנתונים את מי שאחראי לחובת הדיווח מטעם הבנק. ללא קבלת הנתונים מפקידי הבנק, לא יוכל האחראי על הדיווח מטעם הבנק לקיים את חובת הדיווח. על כן מוטלת על פקידי הבנק אחריות פלילית אישית לבצע כראוי את חובת הדיווח, שכן אם לא יבצעו את חובתם לא יוכל הבנק, כתאגיד, לעמוד בדרישות הדיווח הקבועות בחוק.
במקרה אחר הוגש כתב אישום כנגד חלפן כספים אשר במערכת ההמרה הממוחשבת שלו אותרו חמישה מקרים בהם נרשמו ביום אחד פעולות על שם אותו לקוח, כאשר סכום כל פעולה נמוך מ- 50,000 ₪, אך הסכום הכולל של הפעולות עולה על 50,000 ₪. החלפן טען כי סעיף החוק הרלבנטי חל רק על מקבל השירות, ולא על חלפן הכספים, שכן לעובדי הגופים הפיננסיים, וחלפנים בכלל זה, אין אינטרס ברכוש עצמו, אפילו אם מדובר ברכוש שמקורו בעבירה. בית המשפט דוחה את הטענה וקובע כי פרנסתם של החלפנים מבוססת על השירות שאותו הם נותנים ללקוחותיהם, ושתמורת השירות הם מקבלים עמלה. אם הלקוח מעוניין להלבין כספים, חלפן כספים שלא יחייב אותו לחשוף את זהותו ישרת את מטרותיו, ועל כן יזכה חלפן כזה לקהל לקוחות נרחב. לפיכך מטיל בית המשפט אחריות פלילית לא רק על הלקוח, אלא אף על חלפן הכספים שבאמצעותו פעל הלקוח.[12]
בפס"ד שם טוב הנ"ל קובע כב' השופט חשין:
"האינטרס המוגן בהוראת סעיף 3 (ב) הינו הצורך הדוחק בקיומו של דיווח ובאמיתותו של דיווח. העבירה המוגדרת בסעיף היא פגיעה ביכולתם של הבנקים לקיים דיווח אמיתי ונכון, ובתוך כך פגיעה ביכולתן של הרשויות ושל המשטרה להתחקות אחר מקורו של הרכוש."[13]
משמע, הסעיף המטיל אחריות פלילית על מי שמפר את חובת הדיווח, נועד להבטיח את קיומו של דיווח מדויק ואמיתי. אם הבנקים לא ידווחו דיווח אמיתי ונכון, יפגע הדבר ביכולתה של המשטרה לאתר פעילות פיננסית המצביעה על עבריינות פלילית.
לאור החשיבות שהעניק המחוקק למערך הדיווח כחלק מן האמצעים למאבק בהלבנת הון, הוגדרה כל פעולה של אי דיווח, וכל פעולה של סיכול הדיווח, כעבירה פלילית בפני עצמה.
1.5 סודיות הדיווח
עובד בנק המעביר דיווח לרשות לאיסור הלבנת הון בנוגע לפעולות של לקוחותיו אינו רשאי לספר ללקוח על העברת הדיווח לרשות. גילוי מידע על העברת דיווח לרשות הינו עבירה פלילית בפני עצמה.[14] ההסבר לכך ברור, שהרי מסירת מידע על העברת דיווח לרשות יכולה לגרום לשיבוש חקירה, במדה ותפתח חקירה בעקבות העברת המידע. על כן חייב פקיד הבנק לשמור בסוד מפני הלקוח את העובדה שהועבר לרשות דיווח בעניינו.
החוק מגדיר כעבירה הן גילוי ללקוח של עובדת קיומו של דיווח בלתי רגיל בעניינו, והן גילוי ללקוח של בקשה לדיווח בנוגע אליו. ממקרה שבו קיים הדורש להקפיא את הפעילות בחשבון, שבו יכול הלקוח ללמוד על דבר קיומו של הצו בשל הקפאת הכספים בחשבונו, הרי במקרה של העברת דיווח לרשות לאיסור הלבנת הון, אין סיבה שהלקוח ידע דבר. הדיווח מועבר באמצעות הגורמים הרלבנטיים בבנק, והוא משמש כחומר מודיעיני בידי הרשות. לפיכך האיסור על עדכון הלקוח בדבר העברת הדיווח הינו איסור מוחלט.
1.6 הדילמה שמציבה חובת הדיווח
החובות השונות שמטיל החוק על עובדי הבנק, הכוללות את החובה לחקור ולבלוש אחר לקוחותיהם, לגלות חשדנות כלפי הלקוחות, ולנסות לאמת את המידע הנמסר על-ידי הלקוח, מעמידות את עובדי הבנק, המחויבים בחובת אמון כלפי הלקוח, בסיטואציה קשה. מצד אחד מעורב עובד הבנק בענייניו הפיננסיים של הלקוח ומשמש, במדה מסוימת, כאיש אמונו. מצד שני הוא מחויב לגלות עירנות, לשאול שאלות שמטרתן לחשוף את האמת, ולדווח על כל פעולה חריגה של הלקוח.
המחוקק החליט, למרות הדילמה המוסרית שבה מצוי עובד הבנק, להעדיף את המאבק בהלבנת הון על פני חובת הסודיות הבנקאית, ועל פני חובת האמון שבין פקיד הבנק ללקוח, ואף על פני זכותו של הלקוח לפרטיות.
בעצם הטלת האחריות הפלילית על עובד הבנק מנע המחוקק מעובד הבנק כל אפשרות להעדיף את טובת הלקוח על פני קיום הוראות החוק. עובד הבנק אולץ לציית להנחיות ולכללים ולהקריב את טובת הלקוחות, ולעתים אף את טובת הבנק, על מזבח המאבק בהלבנת הון.[15]
1.7 יעוץ ללקוח כיצד לעקןף את החוק יחשב לעבירה פלילית
מוצע לעובד הבנק להמנע מעדכון הלקוח בנוגע למהות חובות הדיווח על פי החוק. זאת על מנת שלא יחשד בנסיון לסייע ללקוח לעקוף את הוראות החוק. בפסק דין שור הנ"ל, למשל, דן בית המשפט בפעולה נוספת של אותה פקידת בנק, אשר, בנוסף לפעולות שתוארו לעיל, אמרה ללקוח כי אם ימשוך במזומן סכום של 200,000 ₪, הפרטים בנוגע למשיכה ידווחו לרשות לאיסור הלבנת הון. כאמור, באותה תקופה היה סכום המינימום המחוייב בדיווח לרשות 200,000 ₪ למשיכה במזומן, ולא 50,000 ₪ כנדרש היום. הפקידה טענה להגנתה כי הפעולה שעשתה כאשר סיפרה ללקוח על רף הדיווח היא פעולה לגיטימית, שכן מדובר בגילוי לשון החוק למי שלא ידע אותו. בית המשפט קובע כי השאלה אם הפקידה תורשע תלויה בשאלה אם אמירתה נאמרה כדי לסייע ללקוח לעקוף את חובת הדיווח או לא. אם מטרת האמירה היתה לסייע ללקוח לסכל את חובת הדיווח, בדרך של משיכת סכום נמוך מסף הדיווח, תורשע הפקידה בעבירה של סיוע לעבירה שביצע הלקוח.
1.8 אחריותו של הבנק כתאגיד
המחוקק לא הסתפק בהטלת אחריות פלילית אישית על עובדי הבנקים, אלא הכפיף גם את הבנקים, כתאגידים, למערך החובות. המחוקק קבע כי המפקח על הבנקים יבצע פיקוח ובקרה על הבנקים במטרה לוודא כי הבנקים עומדים בחובות שהוטלו עליהם על פי חוק. במדה והבנק, כתאגיד, מפר את החובות שנקבעו בחוק, מובא עניינו בפני ועדת עיצומים, אשר יכולה להטיל על הבנק עונש בצורת עיצום, דהיינו קנס כספי. תפקיד הועדה לדון בהפרות לכאורה של החובות שנקבעו בחוק, ולהחליט, לאחר שמיעת טענות הבנק, אם אכן הפר הבנק את הוראות החוק. במקרה של הפרה רשאית הועדה להטיל על הבנק המפר עיצום כספי.
אמות המידה שנקבעו בנושא גובה הקנס הכספי המוטל על הבנק קובעות כי לצורך קביעת גובה הקנס על הועדה לבדוק אם מדובר בהפרה ראשונה, אם מדובר בהפרה נמשכת, מה חומרת ההפרה, מה היקפה הכספי, אם הבנק שיתף פעולה בגילוי ההפרה ותוצאותיה, כיצד פעל הבנק כדי למנוע ביצוע הפרות כאלה וכו'. במקרים שבהם מצאו ועדות עיצומים ליקויים רבים, הן הטילו על הבנקים הנוגעים בדבר עיצומים בסכומים שנעו בין מאות אלפי שקלים למיליוני שקלים. [16]
- פעולה בכספים שמקורם בעבירה
בנוסף לעבירות הקשורות באי דיווח, ניתן להעמיד עובדי בנק לדין גם במקרים שבהם הם מבצעים פעולות בנקאיות בכספים שמקורם בעבירה.
החוק אוסר על כל אדם, ועל פקידי בנק בכלל זה, לבצע פעולה בכספים, כאשר מבצע הפעולה יודע כי מקור הכספים בעבירה.
סעיף החוק הרלבנטי[17] קובע כי מי שמבצע פעולה ברכוש בידיעה שהרכוש הוא רכוש אסור, דהיינו שמקורו בעבירה, ושווי הרכוש מגיע, אם מדובר בכסף מזומן, ל- 400,00 ₪, ואם מדובר בחפצי ערך (כולל ניירות ערך) ל- 120,000 ₪, מבצע עבירה חמורה. סעיף זה מיועד למנוע את פעילותם של אנשי ה"מעגל השני", דהיינו אלה שקולטים ממבצעי העבירה את הרכוש שהושג בעבירה, ומבצעים בו פעולות המסייעות להסתרתו.
האיסור אינו מתייחס לביצוע פעולות בכספים שמקורם בכל סוג של עבירה, אלא לביצוע פעולות בכספים שמקורם באחת מן העבירות המפורטות בתוספת לחוק, הנקראות "עבירות מקור".
אולם כדאי לשים לב לכך שרשימת עבירות המקור כוללות לא רק עבירות סחר בסמים, סחר בנשים, הימורים וכד', שהן עבירות המקושרות באופן טבעי לנושא של הלבנת הון, אלא אף עבירות כגון מרמה, זיוף, רישום כוזב במסמכי תאגיד, שימוש בחשבוניות פיקטיביות, עבירות ניירות ערך ואפילו הפרת זכויות יוצרים. מכיון שמדובר בקשת רחבה של עבירות, ומכיון שקשה לדעת, במדה ומקור הכספים בעבירה כלשהי, אם העבירה נכנסת לגדר עבירות המקור, מומלץ להמנע באופן מוחלט מלבצע פעולות בנקאיות בכספים של לקוח, אם עובד הבנק יודע כי מקור הכספים בכל עבירה שהיא.
אמנם עבירות מס, למשל, אינן כלולות ברשימת עבירות המקור. אך מכיוון שכלולות ברשימת עבירות המקור עבירות כגון רישום כוזב במסמכי תאגיד, זיוף, קבלת דבר במרמה וכו', יתכן מצב שבו עבירת המס מהווה, בצד היותה עבירת מס, גם עבירה אחרת, ואותה עבירה אחרת כלולה ברשימת עבירות המקור. על כן רצוי להמנע מביצוע פעולה בכספים בכל מקרה שבו עובד הבנק יודע כי מקור הכספים בעבירה כלשהי.
2.1 פטור מאחריות פלילית
אם ביצע עובד הבנק פעולה בכספים של לקוח, ובעת ביצוע הפעולה לא היה מודע לכך שמקור הרכוש בעבירה, אך הדבר נודע לו לאחר ביצוע הפעולה, הוא יכול לקבל פטור מאחריות פלילית אם ידווח על כך למשטרה. עובד הבנק צריך לפנות למשטרה ולדווח על ביצוע הפעולה סמוך לאחר ביצועה.[18] הדיווח מתבצע על טופס מיוחד שאותו ניתן לקבל באתר האינטרנט של משטרת ישראל.[19] המשטרה היא המעבירה את הדיווח לרשות לאיסור הלבנת הון, ובמסירת הדיווח למשטרה מבצע עובד הבנק את חובת הדיווח המקנה לו את הפטור.
- סיוע להסתרת רווחי עבירה
עובד בנק המסייע במודע ללקוח להסתיר כספים שמקורם בעבירה מבצע, כמובן, עבירת הלבנת הון חמורה. כל סיוע אשר עובד בנק נותן ללקוח, בידיעה כי אותו יעוץ או סיוע מאפשר ללקוח להסתיר כספים שמקורם בעבירה, מהווה עבירה מצידו של עובד הבנק. אם עובד הבנק מציע ללקוח, למשל, להפקיד כסף לחשבון על שם אדם אחר, להקים נאמנות במטרה לטשטש את הבעלות האמיתית בכספים, והצעות דומות אחרות, ועושה זאת במטרה לסייע ללקוח להסתיר כספי עבירה, הוא מסייע להלבנת הון, ומבצע עבירה חמורה.
עובד הבנק הנותן סיוע בצורת יעוץ מעין זה יורשע בעבירה רק במדה והוא חושד או יודע כי הלקוח מבקש להסתיר כספים שמקורם בעבירה, אך יש להמנע, בכל מקרה, ממתן ייעוץ מעין זה, שכן אפילו אם עובד הבנק אינו מודע לכך שהלקוח מבקש להסתיר רווחי עבירה, עלולה פעולתו להוות עבירה של הפרת חובת הדיווח.
סעיף החוק הרלבנטי לעבירה זו,[20] מגדיר כעבירת הלבנת הון כל פעולה ברכוש המבוצעת במטרה להסתיר או להסוות את מקור הרכוש, את זהות בעלי הזכויות בו, את מיקומו וכו'. כל פעולה שמטרתה לסייע להסתרה תחשב לעבירה על פי סעיף זה, גם אם למי שמסייע להסתרת הרכוש אין ידיעה ממשית כי מקור הרכוש בעבירה, אלא קיימים אצלו חשדות בלבד בנוגע לכשרותו.
- חסיון
כיום, חל חסיון על כל מידע הנמסר לרשות לאיסור הלבנת הון ע"י כל אדם, כולל עובדי בנק, ועל כן הלקוח אינו יודע כי פקיד הבנק העביר דיווח בנוגע אליו.[21]
החסיון המוחלט על דיווח לרשות לאיסור הלבנת הון ולמשטרה כיום הינו מוחלט, ועל כן לא ימסר ללקוח כל מידע על כך שעובד הבנק העביר דיווח בנוגע אליו, הן כאשר מדובר בדיווח על פעולה רגילה או בלתי רגילה, והן כאשר מדובר על דיווח שעובד הבנק מעביר כדי לקבל פטור מאחריות בשל ביצוע פעולה בכספים שמקורם בעבירה, כמוסבר לעיל. אולם בימים אלה נמצאת בהליכי חקיקה הצעת חוק[22] המסייגת את החסיון שניתן לעובדי הבנקים, ומאפשרת את הסרתו של החסיון במקרים מסוימים, אם מוגש כתב אישום בעקבות הדיווח. הצעת החוק טרם אושרה ע"י הכנסת, ולא ברור אם תאושר בעתיד. אך אם תאושר יגרום הדבר נזק לעובדי הבנקים.
- סכום
כפי שניתן לראות, הבטיח המחוקק את שתוף הפעולה של עובדי הבנקים עם הוראות החוק ע"י הטלת אחריות פלילית אישית עליהם. כתוצאה מכך נדרשת עירנות מיוחדת מצד עובדי הבנקים במגעיהם עם הלקוחות, כולל לקוחות מוכרים וותיקים, ובכל מקרה של ספק עדיף לדווח ולהעיר את תשומת לבם של הגורמים הרלבנטיים בבנק, כדי להמנע מביצוע פעולה בלתי חוקית.
[1] הכותבת הינה עורכת דין בתחום הפלילי ומתמחה בנושא איסור הלבנת הון.
[2] חוק איסור הלבנת הון, התש"ס – 2000.
[3] הצעת חוק איסור הלבנת הון, התשנ"ט – 1999, הצ"ח 2809, תשנ"ט עמ' 424.
[4] ע"א 9796/03 שם טוב ואחרים נ' מ"י – פד"י נט (5),397,ע' 415
[5] ס' 31 (א) לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס – 2000.
[6] יהודה שפר "העבירות שבחוק איסור הלבנת הון – המאבק הבינלאומי בהלבנת הון במציאות הישראלית", המשפט, גליון מספר 19 מרץ 2005, בעמ' 6.
[7] ס' 3 (ב) לחוק איסור הלבנת הון, תש"ס – 2000.
[8] ס' 1 לחוק איסור הלבנת הון, תש"ס – 2000.
[9] ע"א 9766/03 שם טוב נ' מ"י , ראה הערה 4 לעיל; וכן בש"פ 1542/04 מ"י נ' טובה אדר פ"ד נח (3), 613
[10] ע"פ 2592/06 גואטה נ' מ"י (טרם פורסם)
[11] ת.פ. 344/04 מ"י נ' שור ואחרים – תק – מח 2005 (3) ,6958 .
[12] ע"פ 3395/06 מאיר כהן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)
[13] פס"ד שם טוב, הערה 2 לעיל.
[14] ס' 7 (ג) לחוק איסור הלבנת הון התש"ס – 2000, ביחד עם סעיף 12 לצו איסור הלבנת הון (חובות זיהוי, דיווח וניהול רישומים של תאגידים בנקאיים למניעת הלבנת הון ומימון טרור) התשס"א – 2001.
[15] רות פלאטו שנער "הסודיות הבנקאית וחובת האמון על מזבח המלחמה בהלבנת הון", מאזני משפט ג (תשס"ג) 253.
[16] יעל גרוסמן ורוני בלקין, "איסור הלבנת הון להלכה ולמעשה", הוצאת בורסי, התשס"ו – 2006, בעמ' 379.
[17] סעיף 4 לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס – 2000
[18] ס' 6 לחוק איסור הלבנת הון.
[20] ס' 3 (א) לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס – 2000.
[21] ס' 31 א' לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס – 2000.
[22] הצעת חוק איסור הלבנת הון (תיקון מספר 6) התשס"ז – 2007.
